לרקוד עם הדובה הגדולה

נורית טל-טנא הגיעה אל משאית הבית, בוקר אחד, לשוחח על הספר שעליו היא עובדת – נשים כותבות על דיכאון אחרי לידה. נושא עגמומי למדי. לכי תשווקי ספר כזה. כולנו מעדיפות לחשוב על הזמן אחרי הלידה כזמן קסום שבו מתגשמים כל החלומות האימהיים שלך. נורית, שהיא אוצרת אמנות, חוותה דיכאון אחרי שתי הלידות הראשונות שלה. בראשונה באופן חמור ובשנייה באופן קל יותר. כמו להרבה נשים, זו היתה עבורה הפתעה לא משמחת. מי מתכוננת שיקרה לה כזה דבר? גם אם זה כתוב בספר, את מדלגת בקלילות.
האופן שבו נורית ניגשה לנושא היה נראה לי מעניין. לא אקדמאי, לא כבד. לא מדכא. ספר אסטתי, אמנותי, עם ציורים, איורים וצילומים, לצד טקסטים – מהסוג שאפשר להניח על שולחן הסלון. אהבתי את המסר המגולם בכך – להניח נושא שמדחיקים אותו על השולחן, והתגייסתי למשימה.
רק מאוחר יותר, כשכבר קראתי את הטקסטים, סיפרתי לנורית שגם אני הייתי מדוכדכת מאד לאחר לידת בני הבכור, ושאני מכירה היטב את הענן הזה שמתיישב על ראש האימהות המותשות. כשהתאוששתי מהחוויה שלי – הבנתי שלפחות במקרה שלי הדיכאון היה יותר עניין סביבתי. משהו שהתיישב עלי תוך כדי הלידה הלא מחוברת שהייתה לי והמשיך לצמוח בבדידות שבה הייתי לאחר הלידה. אני בעד שינוי רדיקלי של האופן שבן נשים יולדות ומגדלות ילדים. מקום שבו אימהות הן עצובות – מעיד על מחלה חברתית. אבל לפני שזה יקרה, אם בכלל, צריך לתת את הדעת לעננה הזו ולא להיבהל ממנה. לשמוע ולקרוא על החוויה ובעיקר על כך שיש טיפול, שאפשר לקבל עזרה ויום אחדהענן מתרומם ואת שוב נושמת.
נורית החליטה לצאת לקמפיין מימון המונים. קמפיינים כאלו אנחנו עושות לא בגלל הכסף. הרבה יותר קל רגשית ומעשית לגייס את הכסף באמצעות הלוואה כזו או אחרת. אבל כשמדובר בספר שיש לו מסר חברתי – את רוצה לדעת שיש לך תמיכה ושהנושא חשוב לעוד נשים. את רוצה להרגיש שאת לא לבד. שאם מישהי העזה להסתכל על הנושא, ליהחשף ולבקש עזרה – היא תרגיש שהעולם, לפחות הנשי – מושיט לה יד.
אם בא לך לתמוך בתינוקת החדשה שעומדת להיוולד, להושיט יד ולהגיד לה ברוכה הבאה – את מוזמנת לרכוש ספר מראש דרך הקמפיין. https://www.jumpstarter.co.il/projects/1589