מירב שני ישראלי שלחה אלי את כתב היד של ספרה לפני כשנה וחצי. בדרך כלל אני לא נוהגת לערוך ספרי פרוזה, כלומר רומנים שבהם יש לבנות דמויות ועלילה. ואני נוהגת להפנות את הכותבות האלו לעורכות אחרות, מוכשרות ממני. למה אמרתי כן? אולי מפני שהספר נוגע בנושא קרוב מאד ללבי. כמו הרבה נשים-אחיות אחרות, אני נושאת בלבי את הידיעה שהיתה פעם תרבות אחרת עלי אדמות. תרבות שבה נשים הובילו את הדת והחברה. לתרבות זו לא נשארו כמעט עדויות, מפני שהיתה עדיין תרבות שבעל פה. ישנן עדויות שהשתמרו ונכתבו בדיעבד, אבל את ההיסטוריה כתבו ומחקו ושכתבו גברים מלומדים. מירב עוסקת בספר שלה בדיוק בנושא כזה. שתי דמויות עיקריות יש ברומן – האחת בת זמננו, מפלסת את דרכה בתרבות גברית, שובניסטית בחיפוש אחר האם, אחר אורח חיים טבעי יותר, שיש בו מקום לטקסים, לדמיון ולאלוהות נשית. השנייה, בת לתרבות האלה, חיה מאות שנים קודם לכן באירלנד הירוקה, בזמנים בהם העולם משתנה. היא עדה לשינוי התרבותי וכואבת אותו. כך משתלבים שני הסיפורים – של אלונה בת המאה העשרים ואחת בחיפושיה אחרי התרבות שאבדה, ואירידי בת לדת הנשכחת.