מה דעתך על המוות?
תמיד אהבתי את המוות. אהבתי את הרעיון שאפשר להפסיק להיות פה. שאפשר לפרוש. המוות מסקרן אותי. אני מבינה שזה רק טרנסופורמציה, התמרה, אבל עם כל הכבוד – בפיזי אתה לא פה. אני לא יכולה לחבק את אבא שלי שמת לפני שנה. אני צריכה למצוא דרכים אחרות להיות בקשר.
קיבלתי את הספר באנגלית כשהייתי בהריון השני שלי לפני 26 שנה, לקראת לידה בבית. זה היה מעשה חתרני אז. הכרתי רק אישה אחת שילדה בבית ואת אילנה שמש, שהייתה המיילדת שלי. קראתי בספר שוב ושוב, בעיקר את הסיפורים (יש גם פרק נרחב למיילדות) והרגשתי את האנרגיה שלו מחזקת אותי. אז עוד לא ידעתי את מה שאני יודעת עכשיו – זהו לא רק ספר על לידות בית, זהו ספר על ניהול אנרגיה ועל החיים. כמעט רבע מאה חלפה. השיח על לידות בית בישראל הוא שיח על זכויות ובחירה. ועדיין הוא אינו שיח על אנרגיה ועל החיים.
הספר מספר את סיפורי מסעותיה של ציפי בהודו, אלסקה, מדגסקר, סיני, דרום דקוטה ו? ציפי מחפשת ומוצאת את הנשים החכמות והזקנות, אלו שיודעות גם בלי לדעת איך הן יודעות. שחשות מחוברות לידע חי שעובר מאם לבת כבר אלפי ומאות אלפי שנים. היא שואלת אותן על נשים הרות, ועל לידות ובד בבד משתתפת בלידות, בטקסים סודיים ורושמת את רשמיה ואת הידע שמתגלה לה.
אלה קנר פגשה אותי במשרד הירושלמי שלי, כשכבר חלקים נרחבים ממנו היו ארוזים לקראת המעבר לבית המשאית. החיבור היה מיידי. זה לא מובן מאליו. לפעמים אני מתחברת לספר, אבל לוקח לי זמן להתחבר לכותבת, לפעמים אני מתחברת מיד לכותבת, אבל לוקח זמן להבין את הספר.
גם את הספר הזה דחו ההוצאות הגדולות. האחת השקיעה בו מעט מחשבה, השנייה שלחה הודעת סירוב אחרי רבע שעה. כמעט התפתיתי לשאול ואם זה היה ספר על דיכאון גברי? הרגשתי את גל הסלידה מגיע עד אלי – מדמעות, מזיעה, מכתמי חלב אם, מהפרשות ודם ובעיקר – מהזמן הרגיש הזה שאנחנו לא רוצות לעסוק בו. לא רוצות לחשוב עליו. תתגברי, תעברי הלאה, צאי מזה. חלק מוכחש, מושתק של מתנת האימהות היקרה שכל כך נחשבת כאן.