לרקוד עם הדובה הגדולה

גם את הספר הזה דחו ההוצאות הגדולות. האחת השקיעה בו מעט מחשבה, השנייה שלחה הודעת סירוב אחרי רבע שעה. כמעט התפתיתי  לשאול ואם זה היה ספר על דיכאון גברי? הרגשתי את גל הסלידה מגיע עד אלי – מדמעות, מזיעה, מכתמי חלב אם, מהפרשות ודם ובעיקר – מהזמן הרגיש הזה שאנחנו לא רוצות לעסוק בו. לא רוצות לחשוב עליו. תתגברי, תעברי הלאה, צאי מזה. חלק מוכחש, מושתק של מתנת האימהות היקרה שכל כך נחשבת כאן.

כך  כותבת, במלים חצובות בדמעות -נורית טל טנא יוזמת ואוצרת הספר הזה –

“אני מייחלת ליום בו כל אישה תוכל לדבר בגלוי אודות החלקים השונים שהיא חווה באימהות, רגשות מעורבלים של חמוץ מתוק, שמחה והתרגשות לצד כאב וחרדה. היום בו היא לא תחוש חריגה או משוגעת בתחושותיה שלאחר הלידה. יהיה אפשרי לדבר על כל הגוונים של הרגשות הכרוכים במלאכת האימהות.

אני מייחלת ליום בו נוכל לדבר על דכדוך ודיכאון אחרי לידה כמו על כל “בעיה” /”מחלה”/ “תופעה” אחרת כשם שמדברים על סרטן, אובדן, שברון לב, סכרת, הלם קרב ונושאים אחרים להם ניתנת לגיטימציה ציבורית. רק כשיהיה ניתן לנרמל את השיחה על התופעה – יהיה אפשר להתחיל למצוא לה פתרונות.”

החדשות המשמחות הן שהספר יזכה אף הוא לשיתופעולה בין הוצאות. הוצאת פרדס נרתמה לחשיבות הנושא והחליטה להצטרף למאמץ. בימים אלו מתגבש חוזה שיבטיח את הוצאת הספר החשוב הזה לאור.

18.7.2018

נורית הגיעה אל משאית הבית, בוקר אחד, לשוחח על הספר שעליו היא עובדת – נשים כותבות על דיכאון אחרי לידה. נושא עגמומי למדי. לכי תשווקי ספר כזה. כולנו מעדיפות לחשוב על הזמן אחרי הלידה כזמן קסום שבו מתגשמים כל החלומות האימהיים שלך. נורית, שהיא אוצרת אמנות, חוותה דיכאון אחרי שתי הלידות הראשונות שלה. בראשונה באופן חמור ובשנייה באופן קל יותר. כמו להרבה נשים, זו היתה עבורה הפתעה לא משמחת. מי מתכוננת שיקרה לה כזה דבר? גם אם זה כתוב בספר, את מדלגת בקלילות.

האופן שבו נורית ניגשה לנושא היה נראה לי מעניין. לא אקדמאי, לא כבד. לא מדכא. ספר אסטתי, אמנותי, עם ציורים, איורים וצילומים, לצד טקסטים – מהסוג שאפשר להניח על שולחן הסלון. אהבתי את המסר המגולם בכך – להניח נושא שמדחיקים אותו על השולחן, והתגייסתי למשימה.
 רק מאוחר יותר, כשכבר קראתי את הטקסטים, סיפרתי לנורית שגם אני הייתי מדוכדכת מאד לאחר לידת בני הבכור, ושאני מכירה היטב את הענן הזה שמתיישב על ראש האימהות המותשות. כשהתאוששתי מהחוויה שלי – הבנתי שלפחות במקרה שלי הדיכאון היה יותר עניין סביבתי. משהו שהתיישב עלי תוך כדי הלידה הלא מחוברת שהייתה לי והמשיך לצמוח בבדידות שבה הייתי לאחר הלידה. אני בעד שינוי רדיקלי של האופן שבן נשים יולדות ומגדלות ילדים. מקום שבו אימהות הן עצובות – מעיד על מחלה חברתית. אבל לפני שזה יקרה, אם בכלל, צריך לתת את הדעת לעננה הזו ולא להיבהל ממנה. לשמוע ולקרוא על החוויה ובעיקר על כך שיש טיפול, שאפשר לקבל עזרה ויום אחד הענן מתרומם ואת שוב נושמת.