כביסה, ראייה וסיפורי גבורה נשיים

בעוד חודש אני בת ארבעים, זה מצב קריטי! אני מרגישה שאני רגע לפני להיכנס לעולם חדש, הכל עומד להשתנות – לא אהיה בהריון, לא אלד ולא אניק יותר. את יודעת שאני עוד מניקה את אדם? אני מתאבלת. אני מסיימת את התפקיד האימהי שלי ואני סקרנית מה יש לעולם להציע לי בתמורה. לקראת מה אני הולכת? זה לא נראה טוב מהצד. נשים קורסות. זה עשור של קריסות בין ארבעים לחמישים. וגלי חום. זה אמיתי?

היו לי איזה חודש וזהו. לי דווקא העשור הזה היה שקט. התהפוכות התחילו אחרי גיל חמישים.

עד גיל ארבעים לא ידעתי שהזמן עובר. הכל היה נראה נצחי. חשבתי שעדן תהיה תינוקת לנצח. זה אשכרה אמיתי – הזמן עובר. אנשים מתים.

תמיד אהבתי את המוות. אהבתי את הרעיון שאפשר להפסיק להיות פה. שאפשר לפרוש. המוות מסקרן אותי. אני מבינה שזה רק טרנסופורמציה, התמרה, אבל עם כל הכבוד – בפיזי אתה לא פה. אני לא יכולה לחבק את אבא שלי שמת לפני שנה. אני צריכה למצוא דרכים אחרות להיות בקשר.

 

אני מרגישה דחף להפיץ את היצירה שלי. פעם רציתי רק ליצור ולא עניין אותי הקהל. זה היה נראה לי תלותי ולא מדוייק. היצירה היתה עניין שלי עם עצמי. אבל אני מבינה יותר ויותר שחשוב לי להעביר את מה שאני חווה, את תהליך היצירה שלי. אנשים מתרשמים מהדרך שבה אני חיה.

 

אני מאושרת. יצרתי לעצמי אווירת חיים של מרוצות גבוהה ממה שיש לי. אני מרוצה מעצמי ומהדרך שלי.

 

כשהפכתי לאמא כל הזמן שמעתי את המילה אשמה. אימהות הרגישו אשמה ואני לא. שאלתי את עצמי למה לא והבנתי שיש הלימה בין מה שאני מרגישה שאני צריכה לתת לבין מה שאני נותנת. אני לא עושה את מה שאומרים לי לעשות אלא את מה שאני צריכה לעשות מתוך עצמי. כשעדן רק נולדה חברה שאלה אותי אם אני אוהבת אותה. עניתי לה שאני לא יודעת. היא עוד לא הוכיחה את עצמה. ברור שנדלקתי עליה, אבל לאהוב לוקח זמן והכרות.

זה להיות חברה הכי טובה של הבורא. הוא שם אותי לידו ואנחנו מסדרים את העולם ביחד.

אני לא שם. הם יצירה ואני אוהבת יצירה. הם יצירה חיה ופועמת ועדכנית וחופשית. אני מתרגשת מזה. יש בילדים את כל הצד של האור של העולם. כשאני איתם אני בצד המואר. לפני כמה ימים מישהי הציעה לי לבוא איתה לברנינג מן, שלושה ימים בלי הילדים! לא מתפתה. כל פעם שאני הולכת למשהו בלעדיהם אני חושבת שהם היו יכולים להנות. אני כמו דתייה קיצונית בעניין של האימהות. אני מבינה שהרבה נשים לא מקבלות תמיכה ולכן קשה להן לראות את האור. אני נמצאת במקום אחר. אין לי את העול שאולי יש על נשים אחרות. אני מקבלת המון תמיכה.

כשעדן נולדה הנקתי אותה בבית חולים וישבה לידי אמא ושאלה: איך היא כבר יונקת ככה? הבנתי שזה לא היה ברור לאמא הזו והתחלתי לבכות. אמרתי לה: אני לא עושה שום דבר. קחי את הראש שלה ותצמידי לחזה שלך. תסתכלי לה בעיניים ותאמיני בך ובה. זה היה הכי עצוב בעולם. הייתי ילדה שמנה, אהבתי ספרים אבל לא הבנתי מה שקראתי. הייתי אחרת. מוזרה. אבל ברגע הזה הייתי שלמה! אולי בשביל המערכת לא התאמתי, אבל להיות אמא ידעתי.

במושב כל שנה מספרים סיפורי גיבורים – ביום הזיכרון וביום לציון מלחמת יום כיפור. האנשים מקשיבים איך הלוחם ההוא לחם בתעלה או בטנק, ואיך מתו החברים ואיך הם עשו ככה או אחרת. ישבתי והקשבתי, וחשבתי על הלידות ועל הצירים ואיך הרגשתי שאני הולכת למות, ותהיתי – איפה הסיפורים של הנשים? גם לנו יש סיפורי גבורה! יש לנו מורשת קרב… אנחנו שורדות של סיפור גבורה! והמלחמה שלנו לא נגמרת. אמרתי לדן: בלבנון לפחות חילצו אותכם! אף אחד לא מחלץ אותנו. להפך. כולם דוחקים בנו. אולי נשים נכנסות להלם לידה, כמו שיש הלם קרב? וזה לא רק בלידה ואחריה. הסיפורים של הנשים, מושתקים, מוחבאים, נהדפים. אין להם מלים… למשל, אף אחד לא יודע כמה כביסה אני עושה ביום, אבל כמה סוסים דן מרפא זה נושא לשיחה.

דרך אגב, אם אנחנו מדברות על כביסה, עשיתי מכונה קודם, אבל לא יכולתי לשים במייבש כי הייתה שם כביסה רטובה שלך, אז רציתי לתלות אותה ומתקן התלייה שלך היה מלא. אז לא ידעתי מה לעשות.

את רואה – יש לי צורך לי להפעיל מכונת כביסה בבוקר. ידעתי שאני אסתבך כי אין מספיק מקום לתלות. מחזורי כביסה הם דילמה יומיומית. אני עושה המון כביסה. אני לא מאמינה בלצבור. שעות אני מקפלת ושמה בחדרים. יש לי צורך לתפקד. יש לי סערה פנימית והמוח שלי לא מאורגן והמלים עפות עלי ויש לי רעיונות ואני חיה בהמון ממדים, אז שלפחות כלים וכביסות יהיו מסודרים.

יש לי תשוקה להיות מנהיגה. אני רוצה להיטיב. להפיץ הלאה. שנשים יהיו מבסוטיות על עצמן. במופע שלוש שחקנית מנחה ומוזיקאית. אנחנו מקשיבות לסיפור הלידה שהאישה ומשקפות אותו, כל אחת לפי הפילטרים שלה וגם ממה שחי באוויר. ברגע שהסיפור מסופר ומושמע – הוא נמצא בעולם. אנחנו מתחילות לפרום או לתפור אותו מחדש. והכל מתוך ההתכוונות להביא טוב.

מה זה ריפוי? אני לא מבינה את זה. לא יודעת. יש נשים שאומרות לי: עזבי, אני לא כמוך, לא הייתה לי לידה טובה, לא רוצה לספר. אבל אני חושבת שכל הסיפורים יפים ומשמעותיים. הנפש נתקעה ברגע אחד שהיה קשה מדי. אולי להתמיר. ממקום שיש בו חולשה וקורבנות לניצחון וכוח. למצוא את המשמעות, להנכיח את הסיפור.

איך את יוצרת? עם כביסות וכלים וארבעה ילדים קטנים?

אני מוציאה את זה מהבחוץ, לא מבפנים. אני יושבת ומתבוננת בילדים. עוזבת את הזום על עצמי. אני צופה עליהם אבל במיינד אני בתהליך יצירתי. ברובד יותר עמוק. אני נעזרת מאד בתטא. אני מקשיבה רק להנחיות פנימיות. הבית שלהרבה נשים הוא כלא, בשבילי זה מרחב.

אמא שלי עיוורת. בשביל שהיא תוכל לתפקד היא פיתחה ראייה פנימית. כשהייתי קטנה היא הייתה יושבת בסלון, מקשיבה באוזניות לספר. אני ואח שלי היינו מתגנבים על קצות האצבעות במטרה להגיע לעוגיות בארון. ובכל פעם היא הייתה מורידה את האוזניות ואומרת: אסף והילה, תתאפקו עם העוגיות. אסף היה לוחש לי: היא מכשפה! ואני עניתי: לא! היא רואה! יש לה לייזרים. זו ראייה מבפנים! זה אנטי-וויז!

זה לזהות שהעולם מספר כל הזמן מה קורה. ולהקשיב. העולם מגיש לך את זה. תקשיבי. עם עדן הגעתי לבית חולים, והבנתי מיד בכניסה: אני אלד עכשיו פה אבל יותר בחיים לא מגיעה לבית חולים כדי ללדת יותר. הכחול הזה של בית החולים. כחול מסוכן. כזה שהוציאו לו את כל הצבע. או למשל, באתי עם אדם לטיפת חלב. האחות רצתה לשקול אותו בלי בגדים ואני הרגשתי מבפנים שזה ייפגע בו. אמרתי לה- אני לא מפשיטה אותו. תודה. היא הרימה גבה – אז אז איך אני אשקול אותו? אמרתי לה- תהיי יצירתית. תמצאי דרך. זה דיוק. אם את מקשיבה ומתחברת מבפנים – תמיד יש דרך.