ללכת אל החושך

יש אגדה מניכאנית העומדת בבסיס הדת הנשכחת הזו. והיא הולכת ככה:רוחות החושך רצו להסתער על ממלכת האור. למעשה הם הגיעו עד לגבולות ממלכת האור ורצו לכבוש אותה. אך הדבר לא עלה בידם. ועתה היה על רוחות החושך – ובזה טמון מאפיין עמוק במיוחד, אליו אני מבקש שתשימו לבכם – היה עליהן להיענש על ידי ממלכת האור. אבל בממלכת האור לא היה בנמצא רע כלשהו, היה בה אך טוב. ובכן, היה אפשר להעניש את הדמונים של החושך רק בדבר טוב. אם כן, מה קרה? רוחות ממלכת האור נטלו חלק מממלכתם הם וערבבו חלק זה בממלכת החומר של החושך. בגלל שחלק מממלכת האור התערבב כך עם ממלכת החושך, נוצר בממלכת החושך מעין תחמוצת, שאור, חומר מתסיס, שהניע אותה במחול-מערבולת כאוטי. כתוצאה מכך קיבלה ממלכת החושך יסוד חדש, היינו, את המוות. היא מכלה את עצמה בתמידות והיא נושאת בקרבה את זרע כיליונה. האגדה מספרת עוד שכתוצאה מהתרחשויות אלה נוצר מין האדם. האדם הקדמון הוא שנשלח מתוך ממלכת האור בשביל שיערב עצמו עם ממלכת החושך ובשביל שיתגבר על מה שמצוי בממלכת החושך, דרך המוות. בשביל להתגבר על החושך בתוך החושך.