השקה פועמת

בדרך לערב ההשקה של ספרה של לימור הירשברנד “פעימות לב”, אני מגלה שאף פעם לא הייתי בקרית-אונו. כשאני נכנסת לתוך המסיבה של לימור, שאליה הגיעו הרבה אנשים, אני כבר לא מופתעת שאני מכירה רק שתי נשים: את לימור עצמה ואת אורית ששידכה ביננו.לימור עושה לי סיבוב בין הדמויות שאותן הכרתי היטב דרך הספר לבין הפנים. הנה אחותה, והדודה, והשכנים והחברות. זו חוויה משונה – להכיר את האנשים שאיתם ביליתי כמעט שנתיים, דמיינתי, הכנסתי מלים לפיהם, ערכתי, שאלתי, חקרתי ובעיקר למדתי את סיפורם.הסיפור של לימור הוא אמיתי, אוטוביוגרפי ודרמטי. איך הופכים סיפור חזק וגדול מהחיים לספר? זה נראה קל, העלילה סוחפת ומותחת, יש דמויות והן עוברות תהליך, ובכל זאת, לפעמים, כשהדרמה חזקה ונוקבת – היא עלולה לצנוח לשבלוניות ולפשטנות. יש מלים שאומרות הכול – כאב, אהבה, אובדן, לב – וגם לא אומרות שום דבר. בכל אלו עסקתי בשנתיים האחרונות כשלימור נכנסה לחיי וביקשה שאעזור לה להפוך את המונולוג הדרמטי שלה לספר קריא.עכשיו אני עומדת מול הקהל, לפני הקריאו החברות וגם לימור דברי ברכה ועומר שר (והוא הקים להקה שמעולם לא שמעתי עליה, בסדר – אני חייזרית…) ואני לא הכנתי מראש כלום. אני נושמת עמוק ומסתכלת על הקהל הלא מוכר ומבקשת שהמלים הנכונות יבואו.לא הכרתי את בתה של לימור, לא שיחקנו יחד בגן, אני לא חלק מהעולם הזה, אבל אני מכירה את הספר ואני יכולה לדבר עליו. והספר הוא הקודקוד הצומח – היכולת להפוך אירוע אישי למעשה אמנותי ויצירתי. אני מברכת את כולנו שנהיה אנשים יוצרים, שהספר יתן השראה לאחרים להפוך את החיים ליצירה. אני קוראת לו “מפעם” (דיפיבלורטור – מכשיר ההחייאה שלימור נלחמת שייכנס לכל מקום ויציל חיים) ומציעה שהוא ינתן לכל מי שעבר אובדן.אני שותה יין לבן, עוד חיבוק והביתה.בדרך אני מבינה ששוב שכחתי להצטלם עם המחברת, וזה לא הכי שיווקי כי עכשיו אין לי תמונה לפייסבוק. אני מתנחמת בזה שמילא הייתי יוצאת גרוע, עיניים טרוטות אחרי נסיעה ארוכה, בסוף יום ארוך, ושעורכות טובות צריכות להישאר מחוץ לפריים או לכתוב.