לפעמים יש תקופות יבשות. נראה ששום ספר מעניין לא מגיע, או שהספרים שמתבשלים מתעכבים, ואני מתפתה להגיד כן לספרים שאני לא באמת רוצה לערוך.
זה קרה לאחרונה אחרי חודש יבש כזה שגל כתבי יד עשה את דרכו אלי. אישה אחת כתבה את זכרונותיה (אני כבר לא עורכת ספרים ביוגרפיים), אחרת כתבה סיפורים קצרים ורצתה את חוות דעתי (אני לא מספיק בקיאה בתחום), גבר אחר כתב רומן שהוא התקשה להגדיר על מה הוא, או לשלוח תקציר, גברת אחרת פנתה עם כתב יד שדווקא עוסק בתחום אבל לא הצלחתי וגם היא לא – לתפוס את ייחודו ואת הקונספט שלו. והפיתוי האחרון היה כתב יד שלווה בשיחה נעימה – תאום “ערות” הגברי.
כל זה קרה ביומיים. ההרגשה הראשונה היתה של ניפוח חזה וגאווה – כל האנשים האלו פנו אלי – העורכת הכי מעולה שיש. ובדיוק כשיש לי “חור” וזמן. הסימן הראשון שמשהו לא בסדר היה שהפסקתי לנשום. והסימן השני היה שהתחלתי לחשוב מחשבות הישרדות שכללו חישובי כמה כסף ארוויח.
כאן כבר נדלקו האורות האדומים. נכון, זו פרנסתי והיא לא מובטחת. אבל עומדת לי הזכות ואפילו החובה לבחור את הספרים שאני עורכת בקפידה. התחייבתי בפני עצמי והכוחות שאני משרתת לתת את הכישורים שלי לטובת ידע נשי. כל מה שלא עונה להגדרה הזו – לא שייך אלי.
אולי יהיו ימים אחרים שבהם ארגיש אחרת. שחררתי כל כתב יד עם המלצה חמה למי לפנות וחזרתי לנשום.