מיכל בר-און התקשרה יום אחד והתעניינה בעריכת כתב יד."תשלחי אלי" עניתי את התשובה הקבועה שלי. מי שהתנסה יודע שאני לא רק מבקשת לשלוח, אלא גם מגיבה ואפילו די מהר. הפעם לא ידעתי מה לומר. התענגתי. כתבתי למיכל: אבל זו שירה ושירה אני לא יודעת לערוך…. הכל כל כך מדוייק…
וככה זה התחיל – ישבתי בחדר האוכל של קיבוץ ילדותי.פנינה נעצרה, מגש האוכל שלה בידיה : "יש לך זמן בשבילי?"כל מה שאני יודעת עליה זה שהיא הגיעה עם אמא באונייה מהשואה לקיבוץ ושאני אוהבת אותה, גם אם לא דיברנו אף פעם.פנינה מספרת על ספר שהיא כותבת. שקט משתרר בחדר האוכל כשהיא מספרת על המכתבים שהיא כותבת לאביה שמת כשהיתה בת שבע, ועל המכתבים שהוא כותב אליה בחזרה.
שחר קדמון מגיע אלי בוקר אחד של קיץ לפני שנה. "גלי אמרה לי לבוא אליך," הוא אומר. "מי זאת גלי?" אני שואלת. "הכרתן כשהייתן נערות. כבר אז כתבת יפה," היא אומרת. באחת אני נזכרת בתקופה ההיא, לפני למעלה משלושים שנה. שחר מעט מבוגר ממני, אבל שנינו חוזרים להיות מתבגרים קיבוצניקים.
כל הזכויות שמורות לנועה ברקת, אדמה – בית הוצאה לאור | בנית האתר: איתמר מגד | עיצוב: תמר ענבר | לוגו: יעל רון | צילומים: אורי ברקת, ליהי עמיצור לובל
