סודות הלידה
סודות הלידה ידע קדום בעידן עכשווי
“סודות הלידה” הוא סיפור על מסע מרתק של חניכה נשית, על ליווי קהילתי, על ריפוי ועל ידע שטמון בעמקי התודעה: אינטואיציה מפותחת, התבוננות, הקשבה, פרקטיקות וכלים מעשיים וידע של האימהות והסבתות. הספר קורא לנו לזכור את מה שהטבע מעניק לנו — פעילות של הורמונים ותהליכים פיזיולוגיים נוספים המכוונים לתהליכי גוף ונפש מיטביים. ספרה של מונט מזכיר לנו שאנו יכולות להישען על אמונה אישית המחזקת את הפן הרוחני וכי טמון בנו הידע הקדום של הנשים — ללדת.”
גילה רונאל
ציפי מונט, אנתרופולוגית ודולה ותיקה ורבת ניסיון, ערכה מסע חובק יבשות בחיפוש אחרי ידע עתיק על הריון, לידה וחיים. היא ביקשה לאחוז בקצה גלימתן של המיילדות הזקנות, השבטיות, המסורתיות, לפני שאלה נעלמות מן העולם, כדי להעשיר את הפרקטיקות המקובלות בעולם המערבי בידע העתיק. היא ישבה לצד מיילדות זקנות ומנוסות במדגסקר, בהודו, בשבטי האינדיאנים בדרום דקוטה, באלסקה, בהרי מחוז טאפילה שבירדן ובמקומות אחרים בעולם, שמעה את סיפוריהן של המיילדות, הביטה בהן כשתמכו בצעירות השבט שכרעו ללדת וכתבה ביומני המסע שלה מה שראתה, חשבה והרגישה.
כך כותבת מונט במבוא לספר המרתק, החשוב, האינטימי והחובק־עולם הזה:
“אני רוצה להציל את הידע ה’סבתאי’, המסורתי, לשמר את מגע היד המחוספסת בלחיה של היולדת, את ההצעה הפשוטה שיש בו. אבל אני לא מתרפקת על העבר באופן נאיבי. בתרבות המערב יש אמצעים שונים לשיכוך כאבים, לפתור בעיות ולהציל חיים, לשמור על היגיינה ולעקוב אחרי מהלך הלידה. לא כדאי לוותר על כל אלה. אבל עם הקידמה, משהו חשוב הולך לאיבוד. נשים איבדו את האמונה ביכולתן ללדת, נוצר ריחוק מהגוף ותחושותיו, ונולד פחד גדול מהמפגש עם תחושות לא מוכרות בלידה. נשים מאבדות שליטה על תהליך הלידה, הן נכנעות לדרך המקובלת כיום וזונחות את הדרך המתאימה להן.”
להגיע לסוף העולם
קר. קור מקפיא. הרוח מכה בי בצאתי מהמטוס הזעיר. האף קפוא לגמרי. אני לבושה בשכבות רבות. קר לי נורא.
אני מתבוננת סביב. נדמה לי שהגעתי לסוף העולם. אם יש לעולם סוף, הוא כנראה כאן – בשדה התעופה בכפר קליגונאק, על מסלול הנחיתה – שביל סלול באדמה הקשה.
מאחורי, עדיין בפרופלורים מסתובבים, המטוס קטן שבו פרפרתי בשעתיים האחרונות, ביחד עם עוד ששה אנשים, שני שקי דואר וארבעה צרורות גדולים ובהם אספקה לכפרים לימים הקרובים.
עברנו מעל ימת ברינג ממזרח לאנקורג ‘- העיר המרכזית באלסקה. השמש האירה את האוויר הקפוא ואת ספינות הדיג ואסדות הנפט העצומות המצויירות כנקודות זעירות ממרום השמים. רכסי ההרים המושלגים לעד השתרעו מתחתינו לבנים בוהקים. רוחות השמים שטלטלו מידי פעם את המטוס, גרמו לי לחשוב שאם נגזר עלי למות, זו דווקא דרך מוצלחת, בתוך היופי הזה.
סביבי ערבה שטוחה וסחופת רוחות. על השיחים השרועים על האדמה צומחים גרגרים כחולים ואדומים. פירות עגולים קטנים ומתוקים, מלאי ויטמין סי שיאגרו במיכלים ויוקפאו לימות החורף האפלים. אני מגיעה בקיץ. האור עולה בשלוש בבוקר והשמש שוקעת בחצות. ימים ארוכים ארוכים של שמש שאינה מחממת, של אור המגיע ואינו עוזב. בעוד בחורף החושך עוטה את הכול למשך רוב שעות היממה.
קר לי ואני מנסה להירגע מהמעבר הבלתי בטוח באוויר הקפוא. בעודי רועדת מקור ומפחד, אני תוהה מה יקרה? האם אתקבל במקום הזר הזה? האם תיווצר תקשורת טובה? האם אמצא חומר נוסף למחקר שלי?
בבוקר עוד ישבתי במטבחה החמים של מארי מיד שאמרה לי: “סעי לפגוש את פאלה פלסקוביה חברתי היקרה. אודיע לה שאת באה.” היא סיפרה לי שבעבר גרה בכפר סמוך לכפר קליגונאק שבו גרה פלאסקוביה ולמרות שהיה קשה מאד להגיע מכפר לכפר, בעיקר בחורף, הן השתדלו להיפגש בכל הזדמנות.
שבוע לפני כן הגעתי לאלסקה בכדי להשתתף בכנס של זקנות שבט היופיק באנקורג’. הן הזמינו את הסבתות ממועצת הסבתות החכמות, שפגשתי בדרום דקוטה, לברך ולהשתתף איתן בטקסי ריפוי. מובילת הטקסים היא סבתא ריטה פיטקה בלומנשטיין היופיקית, החייכנית והחמה. היא אחת מהסבתות במועצה הבינלאומית שנולדה בנלסון איילנד מדרום מזרח לאנקורג’ עיר הבירה והיא נחשבת לאחת הדמויות המשמעותיות בין זקני אלסקה.
מארי היא חברתה ויד ימינה של סבתא ריטה פיטקה בלומנשטיין. היא אמונה על העברת המורשת היופית לדור הצעיר ומלמדת באוניברסיטה של אנקורג’ מסורת ריקוד ושירה יופיים.
“פלסקוביה תספר לך על לידות של פעם,” אמרה מארי במבטא שכולו חחחחח וגרוניות אסקימוסי “ותגידי לה שאני שלחתי אותך. ואל תשכחי להביא משהו טרי.”
“כמו מה?” שאלתי בעודי ישובה בביתה המחומם היטב. “מה להביא?”
“תפוזים” אמרה מארי נחרצות.
עכשיו כשאני עומדת הלומת טיסה במישור הקפוא, תיקי גדוש בגדים חמים ותפוזים, אני מבינה את הסיבה לבקשה המוזרה. אני מבינה גם למה התפוזים היו כל כך יקרים בעיר השטוחה מהלך שעתיים טיסה מכאן. האלסקה הזו לא משאירה יותר מידי ברירות.
כל כך קר כאן. האדמה נוקשה רוב ימות השנה. רק עשבים עמידים במיוחד מסוגלים לצמוח ולהצמיח כאן משהו. בטיסה לכאן ראיתי יערות עד עצומים על הרכסים המושלגים וסביב הנהרות. הטייס הסביר כי העצים, הארזים, עצי הליבנה וכל הצמחים הינם מזנים קשוחים במיוחד ואינם נושאים פירות רבים הראויים למאכל בני אדם.
דלת אחת נפתחת
המטוס פורק נוסעים, סחורה ודרישות שלום. בסוף העולם הזה, שאליו אפשר להגיע בטיסה או בדרך הנהר שנמשכת מספר ימים, עוברים הסיפורים מהר מאד. אחד מהבאים לקבל את פני הנוחתים והסחורות היקרות, נשלח על ידי בנה של פלסקוביה לאסוף אותי. אני מוזמנת לעלות על טרקטורון ובשעטה רועמת שנמשכת דקות ארוכות וקפואות במיוחד, אני מובאת לביתה של פלסקוביה. האיש, שאת שמו אינני יודעת, מבשר על בואי בקריאות רמות בשפה גרונית ואני נכנסת אל הבית.
דלת אחת נפתחת בפני. אני נכנסת למבואה גדולה שבה תלויים על הקירות אביזרים וכלים ביתיים וחקלאיים שונים, צמחים לייבוש ובגדים. שורות שורות של נעלים גדולות ומאסיביות מונחות לאורך הקיר. אני מוזמנת לחלוץ נעלים ולנעול נעלי פלסטיק מרופדות בפרווה. היופיק פחוס הפנים מסביר לי בכמה מילים שחייבים להחליף נעלים, אחרת כל הבית יתמלא בבוץ ומים מהשלג המפשיר.
נפתחת דלת עץ נוספת גדולה ועבה. משב חם ומהביל טופח על פני. האיש פוסע לתוך מבואה נוספת לאחר שהחליף אף הוא נעליו, מורה לי לצעוד פנימה ולעמוד. אנחנו נמצאים בתוך המבואה השניה ובה תלויים מעילים, חליפות סערה, משקפות להגנת הפנים, צעיפים כובעים והמון כפפות. עכשיו צריך להתקלף מהמעיל והצעיף.
עוד דלת נפתחת ואני בחדר. מטבח, ספות פינת אוכל, מדפים, ארונות והמון תמונות של קדושים נוצרים ושל בני משפחה. הכל גדול. הספות ענקיות ורחבות, המקרר רחב, שולחן אוכל עצום, טלוויזיה רחבה תלויה על הקיר. ופאלה.
פאלסקוביה היא אשה עצומת ממדים עם פנים מרובעות ופחוסות אופייניות. היא יושבת במרכז הספה במרכז החדר ולא זזה. לא מחייכת. לא אומרת מילה. מתבוננת בי חמורת סבר.
אני אומרת שלום. אין תשובה. אני מציגה את עצמי, אין תשובה. אני מוציאה את התפוזים מהתיק המונח למרגלותי, מהססת קימעה, מושיטה ידיים ומגישה לה אותם. אומרת שמארי מיד מוסרת דרישת שלום.
היא מקבלת את התפוזים ממני בעודה יושבת על הספה האמריקאית העצומה כמוה ולא אומרת תודה.
אני עומדת נבוכה לידה ולא יודעת מה לעשות עם עצמי. כללי נימוס, אני יודעת, שונים מחברה לחברה וממקום למקום. אני ממשיכה לעמוד ופאלה ממששת את התפוזים. נוהמת לעצמה הברות לא ברורות.0020היא מוציאה תפוז מהחבילה ומרחרחת אותו. אחר כך היא מסתכלת עלי. “מארי אמרה לך להביא לי?” היא שואלת בקול זעוף.
“כן,” אני עונה. “רציתי להביא משהו שיתאים לך ולא ידעתי מה, אז היא אמרה שתפוזים זה יהיה טוב.”
“היא יודעת מה שאני אוהבת,” היא מגיבה, עדיין זעופה. “מה שלומה?”
“ממש טוב,” אני עונה, “היא מוסרת דרישת שלום. וגם ביקשה שאספר לך שהילדים כולם בטוב, שיש עוד נכדה חדשה בת חודש. שהיה כנס שהיא וסבתא ריטה פיטקה בלומנשטיין ארגנו ושהיה חשוב ומועיל.” עוד נהמה. אני עומדת. לא מעיזה לזוז.
האסקימוסית הזקנה נושכת את התפוז, פוצעת את קליפתו ומתחילה לקלף את התפוז באצבעות שמנות ובציפורניים מחוספסות. ריח התפוז עולה באוויר. פאלה מרוכזת מאד. מתחילה ללעוס את הקליפה. מקלפת חתיכה, בוחנת אותה, פוערת פה ולועסת לאט. הקליפה נמוגה בלעיסות קולניות. הזקנה מסובבת את התפוז המקולף ומתבוננת בו בריכוז גדול. מפלחת לאט לאט את הפלחים. כל פלח שניתק ממרכז התפוז מונח לאחר כבוד על חצאיתה העבה המכסה מכנסיים עבות. עוד פלח כתום מעוטר בסיבי לבן מונח על ברכיה. ועוד אחד. הריח מתערבב עם ריחות הבית. ריחות של בגדים, של צמר, של בישול.
אני מעבירה משקל מרגל לרגל. דקות ארוכות עוברות בריכוז המוחלט בגלגולו של תפוז. מכדור כתום מושלם לפיסות קליפה ולתערוכת הפלחים המונחים על מגש הברכיים. פלסקוביה מרימה עיניה אלי. פתאום נזכרת שאני שם. מחווה ידה אל הספה. האם זהו רמז שאתיישב? אני פוחדת לעשות טעות ולכן ממשיכה לעמוד. היא נוהמת נהמה נוספת וטופחת שוב על הספה. אני מתקרבת. לאט. פאלה חוזרת לתפוז. מרימה פלח, מרחרחת, פוערת פה גדול חסר שינים רבות ולועסת.
הדלת נפתחת בסערה. איש לא צעיר, בערך בגילי, חסון ומשופם, נכנס ברעש גדול. זהו גו’, בנה של פאלה . הוא מוריד את מעיל הפרווה, מתקלף מבגדיו החמים, ניגש אלי ללא היסוס, לוחץ בחום את ידי ומיד מתחיל במטר שאלות. מה שלום כל החבר’ה של מארי וריטה באנקורג’ ואיך הייתה הדרך ומה מזג האוויר שם ואיזה עננים היו בשמים בימים האחרונים, והאם ירד גשם והאם כבר הספקתי לראות את הכפר… תוך כדי כך הוא מכין לי כוס תה רותח ושואל אם כבר אכלתי ואיזה יופי שהבאתי תפוזים. קבלת פנים חמה במיוחד לעומת זו של אימו. שמחה קופצת על פניו המרובעות, כשאני שולפת מתיקי את התרמוסים והפנסים הענקיים שהבאתי לו, בהמלצת מארי שאמרה שזה הזמן שבו יוצאים לפישינג קמפ. “אני שמח שמארי שלחה אותך לכאן כדי ללמוד על מסורת הלידות שהיתה. אבל את צריכה להבין שהזקנים האסקימוסים מפשירים לאט לאט,” אומר לי גו’ כשמבין שאני במצוקה מהקור הנושב מפלסקוביה. “יש כללים ברורים איך להתנהג איתם. מארי מיד, החברה שלך, היא שונה. אמנם היא אחת מזקני היופיקים באלסקה אבל היא גם מלמדת תרבות וריקוד באוניברסיטה של אנקורג’ והיא מבינה שכדי לשמר את המסורת צריך לפתוח את התקשורת עם הצעירים. אני יודע שרק הגעת,” הוא מוסיף: “אבל היום יש טקס מיוחד וכדאי לך לבוא. אמא, אני לוקח אותה איתנו,” הוא מודיע לפלסקוביה שנוהמת אליו אגב לעיסות פלח עסיסי. “תלביש אותה,” היא מורה לו.
לחגוג את המוות
“בשמחה,” אני מגיבה ומתרוננת על ההזדמנות להתרחק מהמפחידה הזו לראות מקרוב מה קורה. להשתתף, ולא משנה לי במה.
גו’ מעמיס על הטרקטורון שלו ציוד: שמיכות ומיכלים שבהם פחיות בירה ומשקאות קלים, מעדרים ועוד ועוד ארגזים. “בואי, יוצאים,” הוא פוקד עלי ובוחן אותי במבט ביקורתי ואומר: “לא מספיק.”
“מה לא מספיק?” אני צוחקת מאחורי הררי הסוודר, מעיל, צעיפים וכובע, כפפות, מגפיים וגעטקס.
“לא מספיק,” הוא פוסק. מעמיס עלי עוד מעיל ועוד כובע שמכסה את פני כך שרק העיניים מציצות. אני בקושי נושמת בפנים. דובית ומסורבלת אני עולה על הטרקטורון ואנחנו שועטים לעבר המעגן בנהר שבו עוגנות סירות מנוע גדולות. כשלושים נשים וגברים לבושי מעילים עבים מעמיסים ציוד על הסירות. המולה ותכונה נרגשת מורגשת באוויר. בליל אנגלית ויופית גרונית. אני נשטפת במטר מבטים מלוכסנים מבעד לחרכי הכובעים ופניהם מעוטרי הפרוות.
גו’ מסביר לסובבים הסקרנים שמעמיסים ומסתכלים עלי, זרה מוזרה חדשה ולא מוכרת, שהגעתי מישראל ושנשלחתי על ידי מארי מיד. העיניים נפערות עוד קצת ואני מצליחה לזהות מאחורי הצעיפים גם חיוכי קבלה.
על הסירה המתנדנדת עולים שמונה אנשים. מנועי ארבע סירות נוספות ועליהם חבריו של גו’, מטרטרים ויוצאים לדרך. עדיין אין לי מושג לאיפה. הסירה מפלסת בשצף קצף את מי הנהר. אחרינו דוהרות בשורה הסירות האחרות. אני אוחזת בחוזקה מה שאפשר, התנועות לא חדות אבל הניסיון שלי בשייט מועט ביותר. והקור. אלוהים איזה קור. אני מתחילה להבין למה גו’ עטף אותי כל כך. הרוח מכה בנו ללא רחם וחודרת דרך השכבות. גו’ מחזיק בהגה הסירה ביד אחת, צ’יף קברניט בטוח וחסון, מכיר כל עיקול וכל עץ בדרך. הוא רואה אותי מתחילה לדמוע, זו שיושבת לידי מסמנת לי לקום. אני קמה. במחוות ידיים ונענועי ראש גו’ אומר לי לעמוד מאחוריו. הוא ועוד גברים העומדים לצידו חוסמים עבורי את הרוח. ומאחור מניחה עלי אחת הנשים עוד שמיכה. מתנהלת שיחה שתוקה ומכונסת בסימנים ומחוות. אין אנרגיה מיותרת לבזבז.
סביבנו מרחבי הנהר על גליהם, רעש המנועים והרוח בצמרות עצי הלבנה העצומים שעל הגדות. נער שיושב לידי מחווה בידו לכיוון העצים ומסב את תשומת ליבי לסימני שיני הביברים – הבונים. גזעים גדולים, שלא עמדו בכרסום השיניים החדות שמוטים להם בסבך.
מבעד לשכבות המכסות את פיו הוא מסביר לי: “הבונים מכרסמים בגזע העץ על מנת להפילו. הם ממשיכים לכרסם ויוצרים חלקי גזע קטנים יותר אותם הם נושאים לנהר ליצור סכרים בהם יוכלו לגדל את צאצאיהם. השיטה לצוד את הבונים היא לנעוץ בול עץ לא עבה בניצב לאדמה. מניחים עליו עוד בול עץ שמשתפל באלכסון לאדמה. כך נוצר משולש ישר זווית. את גזע העץ האנכי יכרסמו הבונים וכשזה יתמוטט הגזע האלכסוני יצנח בדיוק על ראש החיה השעירה.”
בעיניים דומעות מקור אני רואה נשרים דואים מעל הקינים. ברווזים מבועתים בורחים בגעגועי אזהרה לסבך הצמחייה. דוב גריזלי חום ענק מתרוצץ על גדת הנהר הרחוקה.
ואני תוהה בליבי עם כל עיקול וכל פיצול בנהר איך הם יודעים לאיפה לשוט? יערות עצומים מסביב. עוד יובל ועוד פיצול בנהר. וידו הבטוחה של הקברניט גו’ מניעה את ההגה ימין ושמאל לעבר המטרה. לי הכל נראה אותו דבר.
אני נזכרת בליל ירח לבן בנסיעה בסיני לוואדי זאלאגה. סולימן הבדואי אחז את הגה הגי’פ המקרטע. “יא- שיח,'” שאלתי, “בחייאת סולימן, איך אתה יודע לנהוג ככה בלילה במדבר. איך אתה יודע את הדרך?” סולימן הביט עלי וחייך בשיניים שחורות טבק. “יא אספורה, (ככה קוראים לי בערבית,) בדיזנגוף את יודעת ללכת בלי מפה?” “בטח,” עניתי, “אז כאן זה הדיזנגוף שלי,” הוא ענה בגאווה.
אחרי עוד התפצלות נהר לשלושה יובלים אני מבינה שכאן, זה הדיזנגוף של גו’ וחבריו.
כעשרים סירות נוספות מתקבצות ובאות מיובלים נוספים של הנהר. אנחנו מאטים את קצב השיוט ולאט מתכנסים ועוגנים. האנשים נפגשים בקריאות שמחה לבביות, מתחבקים בחיבוקים דוביים וטופחים על שכם. מחככים אף באף ולוחצים ידיים עטויות כפפות עבות
גו’ מסביר לי שהפגישה הזו נועדה לחגוג את מותו של אחד מזיקני השבט שמת בחורף.
מארי הסבירה לי לפני צאתי כי לזיקני היופיקים יש היתרים לדוג מכסות קבועות של דגי סלמון השבים למקום היוולדם בקיץ. לכל זקן שבט יש מקום על גדת הנהר שאליו הוא יוצא עם משפחתו וחבריו בסוף יוני, או כשהסלמונים חוזרים, לדייג שימשך כחודש. הזקן שמת ביקש כי עם בוא הקיץ, כשהאדמה תפשיר, יביאו אותו למנוחת עולמו בפישינג קאמפ שלו. ואני, הזרה, הוזמנתי לראות את טקס המעבר של הזקן מהעולם הזה לעולם הבא.
על החוף נמצאת בקתה עזובה ובה מעט ציוד חורף. מגלשיים ישנות ומשטחים מעט גדולים מרגל אדם, הבנויים מענפים שזורים לקשירה על סוליות הנעל. המשטחים נועדו כדי להגדיל את שטח הפנים של כף הרגל ולמנוע שקיעה בשלג העמוק. מסביב עצים וצמחייה סבוכה. ריח של ירוק ולחות ובלוטים ואצטרובלים המתפצפצים תחת צעדי האנשים.
מפגשים חבריים כאלה לא קורים לעיתים קרובות. פעמים נדירות ישייט לו זוג בנהר לכפר אחר ושם יעברו מבית לבית לבקר חברים. כך שהאירוע הוא הזדמנות נהדרת לדבר, לספר ולהעביר רכילות ואינפורמציה: שמועות על דובים, עיקולי נהר שמשתנים, רמת היובש או הלחות, מתי ואיך יגיעו דוברות האספקה דרך הנהר בשיוטם מהעיר הגדולה מהלך שלושה או ארבעה ימי שיוט ועוד. אמנם התקשורת היום מפותחת ובבתי כמה מאושיות הכפר ישנו טלפון לווייני ואפילו אינטרנט וטלוויזיות, אבל אין כמו מפגש פנים אל פנים. גם אם הפנים מכוסות מאד.
בור עמוק נכרה באדמה. הכומר המקומי מדליק את כלי הקטורת ומנפנף אותם סביב סביב, כך שעם ניחוח העצים והטבע חובר ועולה ריח קטורת כנסייתית. אני מתבוננת באנשים סביבי. כמאה וחמישים איש שמייצגים כמעט את כל כפרי המחוז. עומדים ומתפללים.
ערבוביה של פנים סלאביות, רוסיות ואסקימוסיות. פנים רבועות, לסתות מודגשות ועיניים מעט מלוכסנות.
אני שואלת את גו’ למקור הפנים והשמות הרוסים. הוא מסביר לי כי קנייתה של אלסקה על ידי האמריקאים מהרוסים היא העסקה הכי טובה שנעשתה אי פעם בהיסטוריה. בערכים של היום שילמה אמריקה מאה ועשרה מיליון דולר בשנת 1867. רק כ-30 שנה אחר כך התגלו מרבצי הזהב והנפט. אולם אלסקה נשארה עד היום מעוטת תושבים. מזג האוויר הקשה מזמן אליה אנשים שמעוניינים במעט.
אלו הם אנשי עבודה חרוצים נוצרים אוונגליסטים, חסידי הברית הישנה. וכשגו’ מציג אותי לפני חבריו הם מתרגשים מאד כשמסתבר להם שאני מישראל, ושאפילו גדלתי בירושלים.
אני עומדת בין האנשים בתוך היער במרחק כמה מאות מטר מגדת הנהר, ומאזינה לשירת מזמורים נוצרים בטקס האשכבה. הפוסטר – הכומר המקומי, צלב ענק מכסה את חזהו, מנהל את הטקס, מנפנף בכלי הקודש המעלים עשן קטורת. תפילות מושמעות לעילוי נשמתו של הזקן הנכבד. הארון מורד לבור לרחש נקישות המעדרים והעפר המוטח עליו. החבורה חוזרת לבקתה בתהלוכה שקטה. נשמעים רק פיצפוצי האיצטרובלים והזרדים וציוץ הצפרים, באוויר הירוק והבהיר.
בבקתה מתחילה חגיגה אחרת. חגיגה של אוכל. אחת הנשים מאיצה בי לטעום מהתקרובת. מבחר ענק של מאכלים ביתיים: בשר ביבר ושומן לוויתן, אורז מתובל בגרגרי יער וסלטים ממבחר עשבי היערות שסביב. תפוחי אדמה יקרים מפז וכמובן אינספור תבשילי סלמונים ודגים.
אחת הנשים מסבירה לי כי לכל אחת מהנשים מתכון סודי לעישון הסלמונים שירשה מזקנותיה. הנשים מתקבצות סביבי וכל אחת מוסיפה הסבר על הסלמונים. אחת מהן, שמה מאריה, אומרת שהסלמונים שוחים מרחקים עצומים בעקבות זרמי המים החמים בתקופת החורף ועם בוא הקיץ הקצר שבים למקום הולדתם. “לכאן וליובלים סמוכים באיזור הזה,” היא אומרת, “שם ישריצו הסלמוניות את ביציהן. המסע ארוך ומפרך. חלק יטרפו על ידי דובי הגריזלי העצומים העומדים בתוך המים בזרם החזק ותופסים אותם בכפות ידיהם ועל ידי זקני האסקימוסים”. הן מסבירות לי כי כל זקנה או אישה בגיל העמידה הביאה להתכנסות החשובה את הדג “שלה”. תחרות קשה.
בין לעיסה ללעיסה אני מחליטה לנצל את תשומת הלב שאני זוכה לה כדי לחקור ולגלות סודות על הריון ולידה. אני שואלת את ג’ו אם יש כאן מישהי שהייתה מיילדת או שיודעת משהו על לידות מפעם. הוא מצביע לעבר אחת הזקנות. אני ניגשת אליה בנימוס ומציגה את עצמי. שמה אלכסנדרה. היא שמחה מאד לקבל את פני ומתרגשת אף היא לשמוע שהגעתי מישראל. היא נוגעת בידי בהתרגשות כשאני מספרת לה שגדלתי בירושלים ומבקשת תיאורים על ירושלים ובית לחם.
“שמעתי שהיית מיילדת,” אני אומרת לה. אולי תוכלי לספר לי משהו על לידות?” אני מסבירה לה את מטרת ביקורי באלסקה. מבטה נאטם. היא לא יודעת כלום. זו התשובה. “אולי את מכירה מישהי אחרת שיודעת משהו על לידות ומסורות על לידה?” אני מנסה עוד קצת את מזלי. היא חושבת רגע ארוך ואז מחווה בידה לעבר אישה אחרת.
אני ניגשת את האישה השנייה. אותן שאלות, אותן תשובות. היא לא יודעת כלום. וכך זה חוזר על עצמו שוב ושוב. אני מתחילה לפקפק ביכולות התקשורת שלי. אבל מארי אמרה שכאן יש אנשים זקנים ומבודדים שידעו משהו. מה הולך כאן? אני תוהה ביני לבין עצמי. האנשים נחמדים וממשיכים לשאול אותי על אורח החיים בישראל ועל ישו הנוצרי. בכל פעם כשאני מוצגת לפני זקנה אחרת וכשאני מסבירה את סיבת בואי לכאן, אני מקבלת את אותה התשובה. “אני לא יודעת כלום על לידות.”
בשלב זה אני מבינה שיש כאן משהו שצריך לפצח. ואין לי מושג מה. מצד אחד כולם נרגשים לפגישה עם הנציגה מארץ הקודש ומנגד המבטים נאטמים כשאני שואלת על לידות של פעם.
כבר אחר הצהרים והקור נהיה עוד יותר עמוק. מתחילים להיפרד. השמש הקפואה ממשיכה להאיר את השמים. חושך יהיה רק בחצות בלילה, וגם אז ממש יהיה חושך. פשוט פחות אור. אנחנו מתחילים את השייט חזרה. לא לפני שאני מתבקשת לצלם עשרות פעמים את הבאים בכל טלפון ומצלמה בנפרד. השייט חזרה אורך פחות זמן כי שטים עם הזרם ואנחנו מגיעים חזרה לכפר קליגונק לעת ערב מואר.
בארוחת הערב גו’ מספר לי על היחס למוות אצל שבטי האסקימוסים – אצל האינואיטים בצפון קנדה ואצל היופיקים בצפון אמריקה. “המוות הוא בריא”, הוא אומר, “אצלנו המוות הוא משהו ריאלי וקיים ובלתי ניתן לשליטה. תחושת הריאליות הזו מביאה לחופש של הקיום העכשווי. אנחנו לא דואגים מהמוות והוא לא מפחיד אותנו, כי הוא חלק מהחיים.”
גם בארוחת הערב פלסקוביה לא נהיית יותר נחמדה. אם כי היא שואלת שאלות על מצב באנקורג’ ומתחקרת אותי על מצב העננים שראיתי בטיסה. גם בהלוויה נשאלתי מספר פעמים על מצב העננים. אני מבינה שיש משמעות עמוקה וניואנסים רבים לגרמי השמים. מזג האוויר אינו יציב ולעיתים קרובות, עקב חשש ולו הקל ביותר, יבוטלו הטיסות ותכניות ישתנו כהרף עין. כבר עברה מחשבה בליבי שלהיתקע בכפר הנידח הזה לכמה שבועות יהיה מעניין אך בעייתי מאד. זמני כאן מוגבל ואני תלויה בטיסות טראנס אטלנטיות ארוכות ומתוזמנות. מזג האוויר ההפכפך כאן יכול לשבש לי את כל התכניות.
גו’ מקבל שיחת טלפון ובפנים נרגשות מודיע לי ששברתי כאן, בדרך שאינה ברורה לו, קודים ברורים. מתברר כי אני מוזמנת למחרת לסאונה בביתה של אחת המשתתפות בהלוויה. “זה מאד לא נפוץ,” הוא אומר “שזרה תוזמן למפגש כזה. זה בטח בגלל שמארי שלחה אותך ובגלל שאת מישראל,” הוא מוסיף.