הנושא המרכזי של הספר – שובו של המלך – הוא מוטיב המופיע במיתוסים וסיפורים רבים בסיפורים אלו המלך נעדר, מת או נפצע וכתוצאה מכך הממלכה כולה יוצאת מאיזון.

 זו האיכות הזיכרית-גברית שאיבדה את החיבור למהותה ולליבה. בתקופה בה ערכים גבריים משתנים ומוסדות פטריארכליים מאבדים מכוחם וחשיבותם, מפציע חזון חדש של גבריות: גבר המכבד את צדדיו הזכריים והנקביים ונוהג באחריות כלפי מי שהינו וכלפי סביבתו. גבר הפועל מתוך הקשבה לליבו. 

שובו של המלך נכתב  עבור גברים, אך מציע דרך לריפוי הצד הזכרי אצל כולנו. דרך שיש לה השלכות לא רק עבור הגברים והגבריות אלא עבור הממלכה כולה – התרבות, החברה ועולמנו כולו.

שובו של המלך/טון ואן דר קרון

פרק 1 

 מיתולוגיה או – המסע מטה אל מחוזות הנשמה

 מושבה של הנשמה הוא המקום בו העולם החיצוני והפנימי נפגשים * נובאליס

ישנם רגעים בהיסטוריה בהם סודות רבים נחשפים וזיכרונות חבויים עולים על פני השטח. בדיוק כפי שעל פני כדור הארץ קיימות נקודות עוצמה גיאוגרפיות, מקומות בהם האנרגיה חזקה יותר, ישנן גם נקודות עוצמה בזמן – הנושאות בקרבן שינוי והתמרה, כאוס ויצירתיות, קסם וגילוי.

נבואות מכל הדתות הגדולות מצביעות אל עבר התקופה הנוכחית כנקודת זמן כזו.  אנשי רוח, חוזים ונביאים רבים כבר חזו את המעבר לעידן חדש בתודעת המין האנושי. בו בזמן נראה כי הפחד משינוי הולך וגובר, הכאוס מעורר חוסר ביטחון. אנשים רבים, כמו גם קבוצות רבות של אנשים, כמהים לביטחון שמעניק המוכר והידוע, מבקשים לדבוק בחוקים ובערכים הקבועים שהעניקו לנו יציבות בעבר. אנחנו יודעים מה היה לנו אך לא מה אנו עומדים לקבל. אלו הם חבלי הלידה של העידן החדש.

בזמנים כאלה אנו זקוקים למדריכים, שכל אחד מהם בדרכו ובתחומו, תומך באנשים לעבור את תהליך השינוי. הם סוכני השינוי של תקופתנו – המלווה הרוחנית של מה שעליו למות והמיילדת של החדש. הם יכולים להופיע כמטפלים, יועצים, סבתות חכמות, ילדים צעירים, מרפאים, שמאנים, מנהיגים אמיצי-לב וכל אותם אנשים ששמרו על אמונם ואמונתם במין האנושי.

בזמנים בהם ההיסטוריה מונחת על חוד החנית, כשמוקדי לחץ רבים בעולם עומדים על סף פיצוץ, אנו זקוקים לאנשים שיישארו נחושים באמונתם ויפעלו מתוך נקודת מבט חיובית על המין האנושי.

עזרה נוספת יכולה להופיע בצורת סיפורים: מיתוסים עתיקים וסיפורי אגדות המקבלים פתאום משמעות עמוקה יותר, אחרי שנשכחו במשך עידנים, מכוסים באבק הזיכרונות.  מיתוסים, משלים וסיפורי אגדה, איבדו מערכם במשך הדורות והצטמצמו לכדי סיפורי כזב ובדיה, פנטזיות, סיפורי ילדים ועיוותים של המציאות. מבלי משים אנו רומסים אוצרות תרבותיים גדולים – מורשת רוחנית שהועברה במשך דורות מאב לבנו וממספר סיפורים אחד למשנהו. סיפורים אלו יכולים לשמש לנו כמדריכים מכיוון שהם מספרים לנו על מי שהננו באמת. מיתוסים הם כעין מפה לנפש, מפת דרכים הכוללת את כל הדרכים המרכזיות וכן את הנתיבים הקטנים, הסודיים, את הצמתים, הערים הגדולות ואת זווית הראייה הנשכחת שאנו מחפשים. אך חשוב מכך: זה הבית שלנו נמצא על המפה. עבור כל אדם המחפש אחר ביתו שלו, סיפורים הם עזרה שערכה יקר מפז.

ניתן להתבונן במיתוסים האלו כעל תוכנה עבור הנשמה. על ידי קריאה חוזרת ונשנית בסיפור או על ידי למידתו, נפשנו מקבלת תוכנת הפעלה חדשה, תוכנה בעלת דפוס ברור, המתפתח עם הזמן. התוכנה הזו מאפשרת לנו לראות כל סיטואציה או בחירה שלנו – קטנה או יומיומית ככל שתהיה – כבעלת משמעות עמוקה מכיוון שהיא מראה לנו את הדברים במהותם.

סיפורים ומיתוסים הם כמו שערים למציאות מיתולוגית – כמו טקסים, מדיטציה, מסעות, קלפי טארוט ומפות אסטרולוגיות. בתקופה בה ההיגיון הוא השליט היחיד שאנו בוטחים בו והמדע נדמה כצודק תמיד, זה עשוי להיות מרתק להרשות לעצמנו להיסחף בשבילים שהדעת שלנו אינה יכולה להבין.

ברודפנו אחר נוחות חומרית ואושר, התפכחנו מחלומותינו והפכנו לציניים.  הקסם אינו חלק מהעולם שלנו.  עברנו דה-מיסטיפיקציה והאפשרות להיות מוקסמים עברה מן העולם;  “נסחפנו הרחק מהבלתי נראה…” כותבת אירן ואן דר ליפ ביסטרפלד, אחותה של המלכה ההולנדית, בספרה דיאלוג עם הטבע. הלכה למעשה, משמעות הדבר היא שאיבדנו את הכבוד למהותם של החיים. העולם המכני החליף את הפלא, ומשהתנתקנו מהכוח הפלאי השוכן בכל, נותרנו יתומים. איננו חשים מחוברים, לא אל הסיפורים האינסופיים, לא עם כוחות הטבע, לא אחד לשני כבני אדם, לא אל התרבות של האחר, לא עם האלמנטים, לא עם אמא אדמה, עולם הצמחים ובעלי החיים, ולא עם עולם הרוח. “רוחנית הפכנו לעניים. אנו מחפשים אחר הידע האזוטרי הרחק: לומדים יוגה שהתפתחה במזרח הרחוק, מחפשים גורואים באוסטרליה ואמריקה, מבלים בסדנאות שונות בהודו, ואיננו יודעים דבר על המסורת האזוטרית המערבית.  אנו עקורים, מנותקים מהאדמה, מחפשים בייאוש משהו שנוכל לאחוז בו. סדנה פה, סמינר שם, להשביע את הרעב הרוחני. יש סיבה לכך; קרקע התודעה הקולקטיבית שלנו הפכה למדבר עקר, ריק וצחיח, ללא מים, צמחים ובעלי חיים.

סיפורים רבים מתחילים באדמה חרבה; האדמה איבדה מפוריותה, המלך חולה, נעדר, יצא למסע או נאסר. כולם מחכים לגיבור, שבמעשי גבורתו יכין את הקרקע לשובו של המלך למקומו הראוי. זה הסיפור האוניברסלי על המלחמה ברוע ודבקותו של הגיבור בהשלמת משימתו – למצוא את הגביע הקדוש, לגלות את מי החיים, לקטול את הדרקון ולהשיב את האוצרות הביתה על מנת לחלוק בם עם האנשים סביב. הסיפור הזה חוזר על עצמו בצורות רבות בהיסטוריה המערבית ובמיתולוגיה ושורשיו נעוצים בהיסטוריה העתיקה של האנושות. דוגמאות בולטות הן סיפורו של רובין הוד שנלחם נגד ג’ון, המלך המרושע, בזמן  שאחיו, המלך החוקי נמצא במסע צלב בירושלים. כאלו הן גם האגדות אודות המלך ארתור, המלך שהיה ושעתיד להיות, שהשיב את הסדר וההרמוניה על כנם בזמנים בהם כאוס וסכסוכים שררו בממלכה. ארתור מחכה על האי הקסום אבאלון, בדיוק כמו מרלין הקוסם, לזמן בו יקרא לשוב לעולם. הנושא החוזר של שיבת המלך מופיע גם בטרילוגיה של טולקין, שר הטבעות. אָרָגוֹרְן, צאצא לשושלת מלכים, שב לאדמת אבותיו לתפוס את מקומו כמלך. בקומדיה של שייקספיר, כטוב בעיניכם, המלך הזקן נשלח לחיים של גלות ביער ורק לאחר סיבוכים רבים בעלילה שב לחצר המלוכה. כאלו הם גם הסיפורים על אודיסאוס, מלך איתקה, השב למולדתו ולכס המלכות לאחר נדודים רבים.

מלבד הדוגמאות הספרותיות לנושא, ישנן כתבים דתיים רבים העוסקים בשיבתם של מלכים ומנהיגים רוחניים. כתבים נוצריים מדברים על שיבתו של ישוע, יהודים מחכים למשיח. במעגלי הניו-אייג’ מדברים על חזרה לתודעת ה’אחד’, מוסלמים מצפים לשיבתו של המהדי והבודהיסטים לבודהה. כל הסיפורים האלו עוסקים בנושא אחד –  שובו של מנהיג אמיץ-לב, שאינו הולך שולל אחר אשליות המחשבה או אובד בסערות הרגש. זו המנהיגות המכבדת ושומרת על האדמה, המחוברת לחכמת הרוח, המשלבת בין איכויות זכריות (כמו התמדה, סמכותיות והחלטיות) ואיכויות נקביות (כמו הכלה של מגוון קולות, תבונה וחמלה), מנהיגות המשלבת כוח עם פְּגִיעוּת. נראה כי הנושא האוניברסלי של שיבת המלך רלוונטי כל כך בזמננו מכיוון שהקריאה למנהיגות אמיתית הופכת דחופה יותר ויותר. אנשים רבים בימינו משרתים את אלוהי הכסף, הכוחנות, היצרנות וה’יותר זה יותר טוב.’ בהדרגה אנו מוצאים עצמנו בסיטואציה המתוארת בסיפורים רבים כל כך – הנהרות מתייבשים, היערות גוססים, האוויר מזוהם והמלך, המסמל את הלב, חולה.

ההשלכות ההרסניות של אופן חשיבתנו ודרך חיינו הופכות מוחשיות מאד. זה הזמן לבדוק מחדש מהם ערכי היסוד המהותיים בחיינו וליישר קו בין מטרותינו לבינם. זה הזמן עבורנו הגברים להתוודע למי שאנו ולתפקיד אותו אנו מגלמים. תפקיד מהותי בהרבה מהדיונים המתקיימים כיום בקשר לשטיפת הכלים או לטיפול בילדים, או מהו ה’גבר המושלם’. המשכיות המין האנושי ועתידנו על כדור הארץ נמצאים בסיכון. לגברים משימה חשובה למלא. על ידי לקיחת אחריות זו על עצמנו אנו זוכים לגלות מחדש את הגאווה שלנו, את כבודנו העצמי כגברים ואת מקומנו בעולם.

דרכו של גבר

משמעות המילה חניכה בלטינית היא להיכנס פנימה, ובעברית – פתיחה, השקה חגיגית של מקום או דבר חדש. זו הכניסה אל מחוזות הנשמה, אל עולמנו הפנימי. בתקופתנו הצורך בחיבור לעולמות הפנימיים נעשה דוחק יותר ויותר – כאשר אנו חיים ללא חיבור בין הנשמה לחיי היומיום אנו מאבדים את תחושת הטעם. חיינו מתרוקנים ממשמעות ואנו מנסים לפצות על כך בעזרת תחליפים שונים ומשונים.

בימינו כמעט ולא קיימים טקסי חניכה כפי שניתן היה למצוא בעבר. המעבר מילדות לבגרות כתהליך משמעותי הדורש הדרכה, כמעט נשכח לחלוטין וישנם אך מעט גברים חכמים ומנוסים המשמשים כחונכים ומסוגלים לעזור לגברים להתחבר למהותם האמיתית. טקסי המעבר נעלמו כמעט כליל או שהתרוקנו ממשמעותם. נותרנו עם גבריות ילדותית, גברים שאינם מחוברים לעצמם, שחייהם ריקים ממשמעות ומונחים על ידי פחד, תוקפנות ומאוויים בלתי מודעים. הם מבולבלים לגבי זהותם הגברית או שהם מחזיקים בדימוי מקובע ומיושן לגביה. מאחורי המסכה הם חשים חוסר ביטחון, צער ופחד וחוסר רצון לקבל את הדימוי הנוכחי של הגבר. 

גברים רבים הופכים ללוחמים, או לזאבים בודדים, המאמינים שהם חייבים לעשות הכל בכוחות עצמם. הקשר בינם לבין אביהם, הדמות הגברית הראשונית בחייהם, חסר. הקשר בין גברים מבוסס לעיתים קרובות על התנצחות ותחרות או על ריחוק וחוסר אמון. הם מעדיפים לשוחח על נושאים רגשיים עם נשים, אם בכלל, כך שאין להם את הביטחון והעוצמה שקשר עם גברים אחרים יכול להעניק.

סיפורי החניכה בספר זה מוצעים כמדריך לכניסה מחודשת לתהליך החניכה. הם תמרורי דרך בנתיבי ההתפתחות האישית ויכולים להעניק השראה ולשמש מצפן. הם מדריכים אותנו מעבר להבנה השכלית אל הטריטוריה הלא מוכרת של התת-מודע. תהליך החניכה אינו הגיוני, למרות שההיגיון ממלא בו תפקיד. הוא מוביל אותנו אל ליבתה של זהותנו ומשימתנו בעולם. בתהליך זה, הקשר והשיתוף עם גברים אחרים הוא בעל ערך עצום. אף על פי שאולי אין סביבנו ‘זקנים חכמים’, כל אחד מאיתנו נושא בחובו חתיכה מהפאזל המגלה את התמונה השלמה של ‘להיות גבר’.

אחת התפיסות המוטעות של ימינו אומרת ש”גברים חייבים להשתנות”, זו אמירה שלרוב אנו שומעים מנשים.  אבל ‘חייבים’ אינה גישה שמיטיבה עם ‘להשתנות’… שינוי אמיתי נובע מתשוקה עמוקה להיות מי שהנך באמת – לקבל את עצמך כפי שאתה ולהעז להכיר בכל החסרונות והמעלות שבך.  המילה ‘להתפתח’ מתאימה יותר בהקשר הזה – להשתחרר מהעול הלא הכרחי של הרגלים והתנהגויות נרכשות, כך שהמהות תוכל לבוא לידי ביטוי. לא המאצ’ו ולא הרכרוכי, לא גיבור ולא אל – פשוט גבר.

בחברה המערבית, נשים הקדימו לצלול אל תהליך השינוי – מעמדה נחותה, הן החלו להילחם למען שוויון זכויות ודרכים חדשות לחיים משותפים. נדמה שגברים נשארים מאחור, אך אין זה נכון, האמת היא שלגברים יש נתיב אחר לפנות אליו – הנתיב הזה שקט יותר, כואב ואינו נוצץ. בעוד שלנשים יש הרבה מה להרוויח, לגברים, בטווח הקצר, יש הרבה מה להפסיד. התהליך הזה דורש לשחרר את הכוח שנצבר על חשבון אחרים, ולכן הוא כולל התמודדות עם כאב וחוסר אונים. אנו נדרשים לאומץ רב על מנת לבחור בנתיב זה, ולרדת אל מרתפי הנשמה. חשוב שנבין שתפקידנו בשינוי הזה מהותי ורק אנו יכולים למלאו.

לאט לאט, שבים ראשוני הגברים שיצאו למסע האפל הזה ומספרים על חוויותיהם. הם יכולים להיות לעזר רב עבור הגברים הרבים אשר מרגישים שהם עומדים לאבד את כל המוכר להם- בעקבות מלחמות, הפיכות, גירושין, פיטורין, חולי או משבר אחר. בעת בה ערכי הגבריות הישנה והמבנים הפטריארכליים קורסים, ארכיטיפ של גבריות חדשה מגיח אל פני השטח; גבר המשלב בין איכויות זכריות ונקביות; המקבל על עצמו את האחריות לעצמו ולעולם סביבו. שאינו מאצ’ו ולא פראייר, אלא גבר המסוגל לאמפתיה ולפעולה והולך אחר ליבו. זהו הסיפור הארכיטיפי על ילד ההופך לגבר, המוותר על תפקידיו כבן ונסיך, ולוקח על עצמו את תפקיד האב והמלך. זהו תהליך ההתפתחות הפסיכולוגי המתואר בכל כך הרבה אגדות וסיפורי חניכה עתיקים שנשכחו. זהו תהליך של לידה, מוות פנימי ודרך קשה ומאתגרת שיש לעבור כדי להיוולד שנית, בתודעה מלאה. זהו הסיפור החוזר על הנושא העתיק אבל האופייני: שובו של המלך.

הדרך למטה מול הדרך למעלה

סיפורי חניכה רבים מתחילים בכך שהמלך חולה, נעדר , במסע או גוסס. במלים אחרות: הלב, הנמצא במרכז הגוף, חולה ואינו מתפקד כהלכה. כדי לרפא את הפצע הזה עלינו לרדת וללכת בנתיב המוליך כלפי מטה לעולמות תחתונים. בתרבויות ודתות פטריארכליות, הנתיב המוליך כלפי מטה הוא דרך נשכחת ולא מוערכת. אנשים מעדיפים להביט ולשאוף כלפי מעלה, כלפי עולמות עליונים. הדתות מקדשות את הדרכים המובילות להארה, כך שנתעלה מעבר לחטאינו ולתענוגות העולם הזה. רוב האנשים מנסים לטפס ולהתקדם במעלה סולם הקריירה והאידיאל החברתי שלנו הוא ‘להגיע לפסגה’. במעגלי הניו-אייג’ מדברים לעיתים על מדיטציה, חיוביות והתעלות, כדרכים המכוונות מעלה אל עבר העצמי הנאור.

‘הדרך למטה’

הביקוש לעץ בסין מרקיע שחקים ואנו מוצאים עצמנו כורתים יותר יערות מאי פעם. נדמה שאנו נמצאים בתוך משחק דומינו ענק בו עוד ועוד חלקים נופלים ויוצרים מפולת של שינויים וכאוס אנו מתקרבים באופן בלתי נמנע אל עבר נקודת אל-חזור.

האם יש עדיין תקוה? האם עוד יש סיכוי שנצא מזה בשלום? הנוכל להימנע ממשבר רחב היקף או אפילו להפוך את המצב לטובה? אלו שאלות שיתכן שלא ניתן לענות עליהן בוודאות. אך ישנו דבר ודאי אחד, שנכתב בסיפורים בכל הזמנים – אסור לאבד תקוה. אנחנו חייבים לעשות כמיטב יכולתנו על מנת להציל את כל מה שניתן. בטיטאניק, ג’ק הולך עד הקצה על מנת להציל את רוז אהובתו. פרודו הולך עד הסוף על מנת להציל את הארץ התיכונה ולזרוק את הטבעת להר האבדון. הסיפורים מספרים על אומץ וגבורה, חכמה והדרכה רוחנית אליהם אנו יכולים לפנות בכל פעם שאנו מוצאים עצמנו במצבים הקשים ביותר. הסיפורים והמיתוסים הם חברינו הטובים ומפלטנו האחרון בזמנים של חשיכה וכאוס.

הוא ביטוי שאנו מקשרים להתדרדרות, בעוד שבפועל היא מובילה לתוך החשיכה, ללילה האפל של הנשמה, אל הצד החשוך של קיומנו. היא מראה לנו את הכאב שלנו, את השימוש לרעה בכוח, הצלקות וההרס – הצדדים באישיותנו שהיינו מעדיפים להתכחש אליהם. זהו ‘השטן’, ‘החטא’, העדר האהבה, הצדדים החייתיים והפרימיטיביים שבנו. לפחות זה מה שנראה במבט ראשון. למי שיורד עוד מעבר לכך אל החשיכה מתגלה העושר המצוי מעבר לדימויים המפחידים האלה. מאחורי הכאב  – ישנה חמלה. מאחורי ההרס – חיות אמיתית ותשוקה. מאחורי הצד החייתי – קיימת גישה ליכולות האינסטינקטיביות והיצירתיות שלנו. זהו נתיב החניכה המשקם את החיבור עם הנשמה, הפרטית כמו גם הקולקטיבית. אם נקשיב בתשומת לב, נוכל לשמוע גם את קולות האדמה עצמה.

בעבר נערך המסע מטה כחלק מטקס החניכה מילדות לגבריות במעגל השבטי. הנער צלל לעומק נשמתו על מנת להבין את תפקידו בעולם ולמצוא חמלה לעולם סביבו. מדריכים או שאמאנים היו מלווים אותו דרך התהליך הקשה, שלעיתים כלל גם כאב פיזי במבחני חניכה שסימלו את מסעו. הנערים הצעירים נשלחו לבדם לטבע למספר ימים או נקברו במערה תת קרקעית כדי שיתחברו לכוחות הנשמה, הטבע והאדמה. כאשר הדרך למטה אינה מקבלת מקום בחוויית ההתבגרות, היא לעיתים קרובות נחווית בשלב מאוחר יותר בחיים כמשבר אמצע החיים. כאשר פתאום בשיא החיים, הדרך פונה מטה בחדות. מכיוון שלעיתים רחוקות מדברים על כך בתרבות שלנו, ישנם רק מעטים המסוגלים להשתמש בידע הפנימי ובהבנתם את נתיב החניכה הזה על מנת להעביר את הידע לדורות הבאים.

אנו חיים בתרבות שאיבדה את הקשר עם האדמה, תרבות בה האדם העפיל לפסגות הגבוהות ביותר אך שכח היכן נמצאים שורשיו – שורשי אבותינו, שורשי העצים, הצמחים והחיות, האוויר והמים. ללא השורשים האלו אנו מתייבשים וקמלים. לפני שנוכל לטפס שלב נוסף באבולוציה, אנו חייבים להעמיק אל תוך הכאב האישי שלנו ואל הפצעים הקולקטיביים של החברה. עלינו לפגוש פנים אל פנים את כל מה שנקבר עמוק בפנים: מלחמות, קונפליקטים, אפליה וניצול לרעה של כוח.

בהיסטורית הקולנוע הופקו סרטים רבים שעסקו בהרס כדור הארץ והאנושות, באסונות טבע בקנה מידה מקומי או גלובאלי, תקיפות מהחלל או מגיפות משונות – כל התרחישים האלו עוסקים בסופו של עידן או אפילו קיצם של החיים על פני כדור הארץ. סרטים כמו טיטניק עוסקים בקיצה של החברה המערבית – בזמן שאנשים חוגגים על סיפון האנייה הגדולה ביותר שנבנתה אי פעם, הם עיוורים לעובדה שהספינה מוצפת במים מתחת לפני השטח ועומדת לטבוע. אם סיפורים וסרטים הם סוג של חלום קולקטיבי, נדמה שתת המודע הקולקטיבי שלנו משדר מסר ברור – אנו מכינים את עצמנו לקטסטרופה. אם העולם לא ייהרס, אלא ישנה כיוון ברגע האחרון – טרנספורמציה אדירה תתרחש.

במהלך השנים האחרונות אנו מתוודעים לתוצאות דרך החיים שלנו – המערכות הטבעיות יוצאות מאיזון יותר ויותר, הקרחונים נמסים בקצב מהיר מהצפוי וההתחממות הגלובאלית מגיעה לממדים מבהילים. הגידול האקספוננציאלי באוכלוסייה מביא לכמויות אדירות של פסולת, ניהול קלוקל של משאבים וזיהום הולך וגובר. בנוסף לכל זה נראה שהמאמצים לייצר פתרונות לא עולים יפה כפי שקיווינו. בעיות חדשות צצות בכל פינה – אנו מוצאים תרופה למחלה ורגע לאחר מכן מגלים שהיא מייצרת תופעות לוואי הדורשות תרופות חדשות. בדיוק כשאנחנו מגלים מספיק מודעות במערב לבעייתיות שבכריתת יערות,

הוא בעל ערך עצום. אף על פי שאולי אין סביבנו ‘זקנים חכמים’, כל אחד מאיתנו נושא בחובו חתיכה מהפאזל המגלה את התמונה השלמה של ‘להיות גבר’.

אחת התפיסות המוטעות של ימינו אומרת ש”גברים חייבים להשתנות”, זו אמירה שלרוב אנו שומעים מנשים.  אבל ‘חייבים’ אינה גישה שמיטיבה עם ‘להשתנות’… שינוי אמיתי נובע מתשוקה עמוקה להיות מי שהנך באמת – לקבל את עצמך כפי שאתה ולהעז להכיר בכל החסרונות והמעלות שבך.  המילה ‘להתפתח’ מתאימה יותר בהקשר הזה – להשתחרר מהעול הלא הכרחי של הרגלים והתנהגויות נרכשות, כך שהמהות תוכל לבוא לידי ביטוי. לא המאצ’ו ולא הרכרוכי, לא גיבור ולא אל – פשוט גבר.

בחברה המערבית, נשים הקדימו לצלול אל תהליך השינוי – מעמדה נחותה, הן החלו להילחם למען שוויון זכויות ודרכים חדשות לחיים משותפים. נדמה שגברים נשארים מאחור, אך אין זה נכון, האמת היא שלגברים יש נתיב אחר לפנות אליו – הנתיב הזה שקט יותר, כואב ואינו נוצץ. בעוד שלנשים יש הרבה מה להרוויח, לגברים, בטווח הקצר, יש הרבה מה להפסיד. התהליך הזה דורש לשחרר את הכוח שנצבר על חשבון אחרים, ולכן הוא כולל התמודדות עם כאב וחוסר אונים. אנו נדרשים לאומץ רב על מנת לבחור בנתיב זה, ולרדת אל מרתפי הנשמה. חשוב שנבין שתפקידנו בשינוי הזה מהותי ורק אנו יכולים למלאו.

לאט לאט, שבים ראשוני הגברים שיצאו למסע האפל הזה ומספרים על חוויותיהם. הם יכולים להיות לעזר רב עבור הגברים הרבים אשר מרגישים שהם עומדים לאבד את כל המוכר להם- בעקבות מלחמות, הפיכות, גירושין, פיטורין, חולי או משבר אחר. בעת בה ערכי הגבריות הישנה והמבנים הפטריארכליים קורסים, ארכיטיפ של גבריות חדשה מגיח אל פני השטח; גבר המשלב בין איכויות זכריות ונקביות; המקבל על עצמו את האחריות לעצמו ולעולם סביבו. שאינו מאצ’ו ולא פראייר, אלא גבר המסוגל לאמפתיה ולפעולה והולך אחר ליבו. זהו הסיפור הארכיטיפי על ילד ההופך לגבר, המוותר על תפקידיו כבן ונסיך, ולוקח על עצמו את תפקיד האב והמלך. זהו תהליך ההתפתחות הפסיכולוגי המתואר בכל כך הרבה אגדות וסיפורי חניכה עתיקים שנשכחו. זהו תהליך של לידה, מוות פנימי ודרך קשה ומאתגרת שיש לעבור כדי להיוולד שנית, בתודעה מלאה. זהו הסיפור החוזר על הנושא העתיק אבל האופייני: שובו של המלך.

הדרך למטה מול הדרך למעלה

סיפורי חניכה רבים מתחילים בכך שהמלך חולה, נעדר , במסע או גוסס. במלים אחרות: הלב, הנמצא במרכז הגוף, חולה ואינו מתפקד כהלכה. כדי לרפא את הפצע הזה עלינו לרדת וללכת בנתיב המוליך כלפי מטה לעולמות תחתונים. בתרבויות ודתות פטריארכליות, הנתיב המוליך כלפי מטה הוא דרך נשכחת ולא מוערכת. אנשים מעדיפים להביט ולשאוף כלפי מעלה, כלפי עולמות עליונים. הדתות מקדשות את הדרכים המובילות להארה, כך שנתעלה מעבר לחטאינו ולתענוגות העולם הזה. רוב האנשים מנסים לטפס ולהתקדם במעלה סולם הקריירה והאידיאל החברתי שלנו הוא ‘להגיע לפסגה’. במעגלי הניו-אייג’ מדברים לעיתים על מדיטציה, חיוביות והתעלות, כדרכים המכוונות מעלה אל עבר העצמי הנאור.’הדרך למטה’

דילוג לתוכן