גם כי אלך

מסע הדרג’ה שלי

מסע הדרג’ה שלי עם אביה התחיל לפני כ-21 שנה. אחד מ”מבחני הקבלה” שלי לתפקיד רעייתו היה טיול בנחל דרג’ה. הייתי אז ילדונת בת 23, פוחדת ממצוקים גבוהים, מירידות תלולות ובכלל לא ממש עם הרגליים על הקרקע. מצאתי את עצמי בנחל הקסום והאינסופי הזה, במפגש לא קל עם הסלעים. אבל… עשיתי זאת!!! עשינו זאת ביחד, עם הרבה אהבה וצחוק, רגעי יאוש מצידי ורגעי עידוד מצד אביה.

 15 שנה לאחר מכן אביה חזר לשם עם בננו הבכור לטיול בר-מצווה. לשמחתי, הפעם תפקידי היה רק להסיע אותם עד לפתח הנחל ולחכות להם שש שעות עד הסיום. הם כמובן לקחו את הזמן והגיעו אחרי שמונה שעות. שמחים וקלילים, ולמרות שאחד מביניהם הרגיש קצת את גילו המתבגר, הם יצאו מחוזקים ושמחים בתחושת גיבוש הגבריות.

עברו עוד חמש שנים ואביה ואני מצאנו את עצמנו בפתחו של מסע אחר. עמדנו מול מציאות שבה אביה, בשנתו החמישים, חולה בסרטן בדרכי המרה, סוג סרטן נדיר ביותר. אחרי ההלם הראשוני של הבשורה, הבנתי שהפעם אביה לוקח אותי ואותנו למסע בדר’גה של החיים.

המסע הזה, חלקו היה על הגחון, רובו בראש מורם, חלקו זקוף ואצילי. אין ספק שהוא היה מסע מיוחד. מסוג המסעות שלא ניתן לבחור בהם את המסלול, לא את שעת היציאה, לא את זמן ההגעה וגם לא את מקומות הלינה והמנוחה. במסע זה הדרך נפרצה פתאום ומצאנו את עצמנו מחויבים ללכת בה.

זהו מסע שרק בעוד הרבה זמן אפשר יהיה באמת להבין את מהותו. תוך כדי המסע פשוט הלכנו ולא פעם הדרך באמת היתה חכמה מההולך בה.

אחרי שחזרנו מניסיון לניתוח בארה”ב שלא צלח ושבו התברר שהמחלה מפושטת, ביקש אביה לנסוע שוב למצפה נחל דרגות ולנשום עוד פעם נוספת את העוצמה של המקום המדהים הזה. מקדש, כפי שהוא כינה אותו לא פעם. וכך, התארגנו להם גברי המשפחה ויצאו דרומה, חמושים בדפים, עפרונות ציור, שמשיה ומצלמה. אביה צייר, איתן צילם.

הציור האחרון שאביה צייר בבית היה הציור של פתח נחל הדרג’ה לפי אחת התמונות שצולמה באותו טיול (זהו הציור שעל גבי עטיפת הספר).

כשהתבוננתי לאחור וחזרתי וקראתי במפת המסע שלנו, הבנתי שאביה השאיר מתנה גדולה, אולי סימני דרך לכאלו שיתחילו במסעות דומים. כל מסע הוא ייחודי בפני עצמו, אבל סימני הדרך של האחד יכולים, אולי, לסייע לאחרים. מתוך הבנה זו החלטתי שיש מקום לקבץ ולערוך דברים שאביה כתב בשנה זו ולהביאם לדפוס.

לשם כך פניתי לחברתי נועה ברקת, שתעזור לי לזהות את השבילים שהלכנו בהם. ביחד זיהינו את סימני הדרך – ונתנו להם שמות. בעזרת הנחיותיה יכולתי להסתכל לאחור ולהבין מהי הצידה שהצטיידנו בה לקראת כל פרק נוסף במסע. היה מעניין לגלות את הכישורים שכל אחד מאיתנו הביא למסע זה, ואיך טווינו יחדיו את הרשת שנוכל להיעזר בה בזמן הטיפוס, ושנוכל גם להיאחז בה בזמן הירידה במדרונות התלולים שציפו לנו.

הבנתי גם שלא יכולנו לעבור את המסע הזה בדרך שבה עברנו אותו, ללא המעגלים המשמעותיים כל-כך שעטפו אותנו: המעגל המשפחתי, מעגל החברים-הרופאים (שקראנו להם “מועצת החכמים”), המעגל של התראפיסטים, מעגלי החברים הרבים והמגוונים שלנו, הרופאים והאחיות שהפכו כל-כך משמעותיים בחיינו. זאת ההזדמנות שלי להודות להם.

ספר זה מבוסס בעיקר על רשימותיו של אביה במהלך מסעו האישי. אני בעזרתה של מסמנת השבילים שלי, מנסה לשזור רצף בין המקומות שעברנו במסע ולהאיר על הדברים הרבים שעזרו לנו במהלכו.

רק עכשיו בהתבוננות לאחור, כשאני פורקת את התרמיל שלקחנו איתנו לדרך, אני רואה מה שמנו בו ומה היתה הצידה שליוותה אותנו בדרכנו.

ב-25.3.06, יום לפני האשפוז הראשון של אביה לשם בירור ראשוני מה מקור הצהבת, קניתי לו מחברת וספר תהילים קטן. את הדף הראשון של המחברת השארתי ריק ובדף השני כתבתי לאביה. אביה מילא מאוחר יותר את הדף הראשון בתפילה/מדיטציה של רודולף שטיינר ושל ד”ר איטה וגמן.

ב-10.3.07 אביה כתב במחברת מילות פרידה עבורי, וב-17.3.07 הוא כותב בפעם האחרונה – תפילה בהשראת ספר תהילים.

וכך, בעודי מתבוננת בעטיפה הזו של ההתחלה והסוף, התבהר לי מה היה בתיק המסע שלנו: אמונה, תפילות, תקווה, אומץ והרבה אהבה לאדם, לטבע ולבריאה.

אני פותחת לפניכם את מחברת המסע שלנו, את תיק הציוד שלנו. אני מקווה שתמצאו בו גם דבר מה שאתם זקוקים לו, כדי ללכת בדרככם, במסע שאליו אתם נקראים.

דפנה נוימן (מרץ 2008)