נאום העורכת בערב ההשקה
איך הופכות דיכאון, ועוד כזה של נשים, ועוד כזה של אימהות למשהו שמדברות עליו? שמניחות תרתי משמע על השולחן? מעבירות מאשה לאשה, מאמא לבת, מאחות לאחות? מעבירות לא כמו מחלה מדבקת, אלא דווקא כחיסון, כפעולה מונעת.
נשים אמיצות, מצליחות, מוכשרות, נורמליות, מספרות הספר הזה על הדיכאון ועל ההתמודדות איתו. מתארות איך הוא מגיע, לאט או מהר, תוקפני וערמומי ומפעיל את הארמון הורוד והלא מציאותי של אמא-גיבורה-לי.
ממונולוג למונולוג הולך ומברר שאם יש משהו לא נורמלי זו הציפייה החברתית שתלדי-טפלי-לבד-עזבי אותנו בשקט-ותחייכי.
הפער בין הציפייה לבין המציאות הוא סדק שדרכו אנחנו מאפשרות לדיכאון להיכנס ולהישאר. הוא הבושה שלנו.
נורית, שיזמה את הספר, הנשים ששיתפו וכל מי שתמך בהוצאה לאור של הספר הזה – שותפים לקריאה – לא משאירים אף אמא טרייה לבד בחושך!
מדברות, מניחות, מיידעות, מושיטות יד, משנות – כדי שהבנות והנכדות שלנו יזקפו גבה ולא יבינו ממה התביישנו.
והשיר שלי, מהספר –
הַתִּינוֹק בּוֹכֶה עוֹד פַּעַם, אַתְּ מְמַרְפֶּקֶת
שֶׁבַּעְלֵךְ יָקוּם, נָעִים מִתַּחַת לַשְּׂמִיכָה
הוּא רוֹטֵן וְקָם לְאַט מִדַּי, אַתְּ מְזַנֶּקֶת
מִמֵּילָא אַתְּ צְרִיכָה
הוּא חוֹזֵר לִישׁוֹן, נִרְדַּם מִיָּד
אַתְּ מַחְלִיפָה טִטּוּל וּמְנִיקָה
מַעְבִירָה אֶת הַתִּינוֹק מִיָּד לְיָד
שָׁלֹשׁ בַּבֹּקֶר, אַתְּ כָּל כָּךְ רֵיקָה.
תַּחֲזִיקִי חָזָק, תִּקְחִי אֲוִיר, תִּשְׁתִּי עוֹד מָיִם
גַּם לַלַּיְלָה הַזֶּה יִהְיֶה סוֹף
יִגְדַּל וְיִתְאָרֵךְ, יַעֲזֹב אֶת הַבַּיִת
עַכְשָׁו אַתְּ מַחְזִיקָה אוֹתוֹ, וְזֶה יַחְלֹף.
עוֹלֶה הַבֹּקֶר, גֶּשֶׁם וּקְרִירוּת
אַתְּ מְכִינָה קָפֶה וְלֹא שׁוֹתָה
הוּא שׁוּב בּוֹכֶה, אַתְּ מְרִימָה בִּזְהִירוּת
עַל חָזֶךְ הָרֵיק אַתְּ מַשְׁקִיטָה.
מֵאֵלָיו הוּא מִתְמַלֵּא וְיֵשׁ מַסְפִּיק
אַתְּ וְהוּא בְּיַחַד, אִמָּא וְתִינוֹק
הַקָּפֶה כְּבָר קַר, אַתְּ מְבִינָה
דְּבַר מַה חָשׁוּב מְאֹד, דְּבַר מַה עָמוֹק
תַּחֲזִיקִי חָזָק, תִּקְחִי אֲוִיר, תִּשְׁתִּי עוֹד מָיִם
גַּם לַלַּיְלָה הַזֶּה יִהְיֶה סוֹף
יִגְדַּל וְיִתְאָרֵךְ, יַעֲזֹב אֶת הַבַּיִת
עַכְשָׁו אַתְּ מַחְזִיקָה אוֹתוֹ, וְזֶה יַחְלֹף.
מִבַּעַד הַחַלּוֹן עוֹלָם מַמְשִׁיךְ בְּמַסְלוּלוֹ
וְרַק אֶצְלֵךְ עוֹד לֹא, עוֹד לֹא, כְּבָר לֹא.