מה שלמדתי השנה על הוצאת ספרים

כל כותבת הוגה בשאלת ההוצאה לאור, שאלת האיך להגיע לקהל הקוראות שלה.

כעורכת – אני עסוקה בלהפוך כתב יד להכי מעניין שהוא יכול להיות, כמו”לית – השאלה שלי היא איך הספר יגיע לקהל.

במסגרת הניסיון לענות על השאלה האחרונה, יצאו השנה שני ספרים בשיתוף פעולה עם הוצאות אחרות.

שיתופי פעולה מהסוג הזה אמורים להיות טובים לכל הצדדים:

ההוצאה הוותיקה והגדולה חוסכת לקטורה (מי שקוראת ובוחרת את הספרים) ובונה על הניסיון וההתמחות של ההוצאה הזעירה (שלי למשל זה תחום הידע הנשי)

ההוצאה הזעירה מקבלת מטריית שיווק, יח”צ והפצה שלא אפשריים בממדיה.

הכותבת מקבלת שילוב של יחס אישי, עבודה על הספר שאחרת כנראה היה נדחה בהוצאה הגדולה, את הלוגו והכבוד של התקבלות להוצאה  מוכרת ואת שירותי השיווק והיח”צ היותר משומנים שלה.

בפועל התגלה לעיני מקרוב סל בעיות:

1. הכותבת משלמת בכל מקרה את עלות העבודה. במקרה של הוצאה גדולה היא תשלם יותר. 

2. הכותבת תקבל שירותי יח”צ שעלותם היא אלפי שקלים אבל בפועל, אחרי החודש הראשון, ואולי אפילו פחות מכך – אנשי היח”צ יעבור לספרים הבאים. ובהוצאה גדולה – יש הרבה כאלו.

3. הספר יגיע לחנויות, אבל על שירותי הפצה ומכירה בחנויות משלמים ברווחים נמוכים. מאד נמוכים. הספר נמכר לחנות מראש בחצי מחיר ויותר, גם המפיץ מרוויח מעבודתו, ורק מהרווח הנקי ישולמו תמלוגים. כמה שקלים לכל עותק. 

4. בעיני הסעיף הכי מבאס בחוזה עם הוצאה גדולה הוא זה המאפשר למחברת לרכוש את הספר שלה בחצי מחיר. זה נראה סעיף הוגן, כי בכל זאת לפעמים זו הנחה גדולה יותר מההנחה לחנויות, אבל… ההוצאה חוסכת כאן את התשלום לחנות ולהפצה וגם לא משלמת תמלוגים על ספרים שהכותב מכרה בעצמה.