ברוכה את

עוד לפני המלים

נולדתי באביב 1975. 50 שנה אחרי לידתה של סבתא שושנה. הייתי התינוקת הראשונה, הבת הראשונה, הנכדה הראשונה והנינה הראשונה אחרי מלחמות העולם, אחרי השואה.

נולדתי עם זיכרונות. ידעתי את הדברים עוד לפני שדיברתי. אני זוכרת אותי מתבוננת על העולם שסביבי, מנסה לדבר ומצליחה להפיק רק קולות, צווחות ויללות. עד היום, בסיוט הלילה הכי גדול שלי אני מנסה לדבר ומפיקה רק בכי ויללות.

רציתי להגיד הרבה. הייתי מתוסכלת מאוד. לא הבינו אותי. קראתי את המחשבות שלהם, אך כמה שהתאמצתי, הם לא קראו את המחשבות שלי.

אני זוכרת את המיטה הראשונה שלי. קיבלתי בגיל שבועיים וחצי, היא הייתה כתומה, עם סורגי עץ יפים. בהתחלה העמידו אותה בהול, ואז בסלון – שהיה גם חדר השינה של סבא וסבתא.

אני זוכרת את וילון חרוזי הזכוכית הכבדים שבמסדרון. אני זוכרת את הכניסה, ההול, המטבח ושולחן האוכל בבית של סבתא וסבא ברחוב פועה בחיפה. הגנים הבהאיים, אליהם לקחה אותי סבתא בעגלה, כדי להכיר לי את הברושים, את החרוב, וכמובן לתפוס שמש.

אני זוכרת את החיבוק של אמי, שטיילה איתי במנשא צמוד-בטן בשעות אחר צהריים מכושפות בגן הפסלים שבשכונת ‘הדר’.

אני זוכרת את דובית, כלבת המשפחה, פודלית בהירה שליוותה אותי עד גיל ארבע.

הייתי תינוקת זקנה, מהורהרת ומלאה מחשבות.

סבתא שושנה סיפרה לי שכל תינוק נולד עם התשובות ועם כל הידע העתיק של הבריאה והעולם. רוב התינוקות שוכחים את הידע הזה כשהם מתחילים לדבר. ארבעים יום לפני שהתינוק נולד, מופיע מלאך ומניח אצבע מתרה על פיו של התינוק, ואומר – הס. אני לא זוכרת מלאך מהסה. אני זוכרת מלאכים ארוכי גפיים ודקי אצבעות סביב מיטתי הכתומה, מלחשים סודות.

סודות נשים

יום אחד שמעתי את הסוד. “כל הידע בעולם קיים כבר,” אמרו המלאכים, “ואין חדש תחת השמש,” סבתא הוסיפה.

היא הייתה מתכופפת לאיזה שיח ותולשת עלה. מריחה. מושיטה לי את ידה. אני הייתי פורשת לאט את אצבעותיה אצבע אצבע, כדי לגלות בכף ידה את העלה.

“תריחי,” ציוותה סבתא.

הרחתי. חריף קצת, לא נעים.

“תקטפי עלה,” ציוותה סבתא.

קטפתי. דביק לי ביד.

“עכשיו תריחי,” היא אמרה.

הרחתי, מהיד שלי היה לעלה ריח אחר, נעים.

“העלה דביק, הריח דביק גם הוא,” סבתא אמרה, “זהו טיון דביק. מכינים ממנו משחה לעקיצות ולכוויות. ריחו דוחה חרקים. משרה ממנו יעיל לגרגור בפה, לחיטוי הגרון ופצעים בחניכיים.”

טיון דביק. חניכיים. גרון, פצעים, כוויות. נזכרתי.

כך הזכירה לי סבתא עוד צמחים שטובים לריפוי פנימי וחיצוני של פצעים, עקיצות וכוויות. אלוורה, לחך, עלי מרווה, מנטה.

סבתא לימדה אותי כל הזמן, ערבבה את הידע בכף עץ עם סיפורי מדרש ואגדה, סיפורים מילדותה בצפת ובחיפה, מעגל חיי אישה, חיבורים של אהבה ועוצמה ורוך.

מאז שנולדתי ועד שבגרתי, סבתא טיפלה בי והאמינה שיבוא יום שבו אני אכיר את הסיפורים המשפחתיים, הסודות והידע כולו. היום שבו אדע איך לטפל בה, בילדיי ובנכדיי העתידיים. כיצד לרקוח לה חליטה מפרחי עוזרר כדי להוריד את לחץ הדם, כמה קוביות שוקולד לתת נגד שיעול לנכדים שלי ואיך להכין תה בוקר מרגיע.

כל אישה היא אוצרת הסיפורים והידע של שושלת הנשים במשפחתה. בתוך התאים שלנו נמצא הדנ”א המיטוכונדריאלי, אשר עובר מאישה לבתה, מבתה לנכדתה וכן הלאה, ללא שינוי, טומן בתוכו ידע קדום, עוצמה נשית, מנעול לזיכרונות ההתבגרות, הלידה, האהבה והחיים עצמם. הסיפורים שעוברים בינינו מעירים את הזיכרונות הקדומים הללו וכעת הם משמשים אותנו.