בחודש אב, שאני מציעה לשנות את שמו לחודש אם, התחוללו שני חורבני בית, ט”ו באב שהפך ליום האהבה, אבל התחיל בכלל באונס, הוא חודש של קציר ובציר, לידות וחתונות. חודש אב שמזלו סרטן, מסמל בנייה ובית וגם בדיוק את ההפך. 

ייתכן שהפרס הגדול של חורבן בית – למצוא בית בתוך עצמך. להכיר את נפרדותך, להכיר את ייחודך. אינדיבדואציה. המחיר יקר, הכי יקר שיש: אובדן האחווה הפשוטה, המובנת מאליה. את זה אנחנו רואות וחוות מכל עבר – כי זה קורה באנושות מסביבנו. כל המבנים החברתיים הטבעיים קורסים, מתהפכים, נחרבים. גם ה”דמוקרטיה” היא מבנה כזה.
שטיינר, ההוא מהאנתרופוספיה שפך אור על שלושת סיסמאות המהפכה הצרפתית – חירות, שוויון ואחווה, שכל מי שניסה ליישם אותן כמו שהן על התרבות האנושית, גילה שזה הכי לא פשוט בעולם (איך מתיישבת חירות עם שוויון? איך מתיישבת אחווה עם חירות?)

כמו שעשה כמעט בכל תחום, שטיינר חילק זאת לגוף, נפש ורוח. חירות, כך גרס היא בספירה של הרוח, של כל אחד והייחודיות שלו, שוויון הוא לספירה של החברה, כולנו כבני אדם שווים בפני החוקים שקבענו לעצמנו, ואחווה היא לספירה הכלכלית. כן, כן! אחווה קשורה למישור הכלכלי, שבו עלינו ליצור כלכלה שמחברת, שמשתפת. גם במעוז האנתרופוסופי שבו אני גרה, מתחבטים איך אפשר ליישם את הרעיון העילאי הזה אל המציאות ולא ממש מצליחים. אחווה וכסף הם עדיין פרדוקס. עדיין אתגר.
אולי רק החיבור הנכון של שלושת הממדים הכל כך שונים אלו עם אלו: גוף, נפש ורוח, יכול להבטיח שנמצא דרך להיות מי שאנחנו בחופש ויחד עם זאת באחווה עם כל הברואים. עד שנלמד לעשות זאת עם שאר בני האדם, נצטרך לעשות זאת עם עצמנו.

ומה עם חודש אב וחודש אם?
חלק ממה שיש לי לומר על המעבר מחברה מטריאכלית מבוססת בתי-אם לחברה פטריאכלית מבוססת שבטים ובתי אב, אפשר למצוא במפגש על הגר. בזמנים כאלו, שצריך להעדיף את הגביע על הלהב, לעזור לעברית להיות פלואידג’נדרית או לפחות לא כל כך זכרית, המהפכה שלי מתחילה בלקרוא לחודש אב, חודש אם.

 המפגש השביעי על אימהות השבט עוסק בהגר – ודרכה בפצעי האחווה הנשית ואיך שימור הפצע תורם לסיפורי הקנאה והגירוש וחיזוק הפטריארכיה. האם אפשר לספר את הסיפור אחרת?

לקרוא עוד על הגר