רוחב המשאית הוא 2.5 מטר, כמעט מטר יותר מרכב רגיל. פלוס או מינוס. האתגר לנהוג אותה הוא להישאר במסלול ולא לעלות על מדרכות או אנשים או מכוניות אחרות. כבר חודשיים שסמיר המורה שלי אומר שבשביל זה צריך להסתכל במראות הצד. לא מעניין, אני יודעת. אבל מה אם הקושי שלי להסתכל לצדדים, הוא הרבה יותר רחב? שאומדני הרוחב שלי שגויים לא רק במשאית אלא גם בחיים? מה אם התנועה הקלה הזו עם הראש והעיניים ימינה או שמאלה, שמוציאה אותי מאיפוס מייצגת משהו הרבה יותר רחב? את הבעיה הזו הבאתי בפני עצמי וההילר שמטפל בי בשנה האחרונה. אמרתי לו את האמת: אני לא…
הספר מתאר תשע עונות של נדידה לאורכה ורוחבה של הארץ. מפגשים עם אנשים - פקחים, עוברי אורח ויושבי קבע - מפגשים עם מקומות שונים ועם הרוח השורה בהם, חיפוש אחר מים, מקום חנייה ושמש. בד בבד עם המסע הגאוגרפי, מתארים השירים את התפתחות הקשר הזוגי רב השנים, את היחסים עם הילדים והמשפחה, את הרצון בחופש והסתפקות במועט ואת החיבור לנופים ולטבע.בשנתיים וחצי האחרונות אני גרה במשאית בית אדומה, נודדת ברחבי ארץ ישראל, ביחד עם האיש שלי, וכותבת.הרעיון לצאת לדרך קפץ עלי יום אחד בלי הכנה מוקדמת ותבע התמסרות וציות. כמה חודשים עברו, עשינו רישיון ג', רכשנו משאית, מסרנו כמעט את כל…
זהו החודש האחרון שלי בבית. סלון. חדר שינה. שירותים ומקלחת. מטבח. מסדרון בין לבין. אני משוטטת בינהם, בין הפעולות האנושיות היומיומית. תוהה על המצאת הבית, המצאת הדירה המודרנית שכוללת את כל הפונקציות האלו ותוהה - מה הושמט? מה לא כלול בתוך הבית? כלומר - למען מה יוצאים מן הבית? למשל - לגבי רוב האנשים - עבודה. או רכישת מזון. או טיול בטבע. או ריצה. או מפגשים. לא להתארח ולארח, אלא לפגוש על הדרך מישהו שלא תכננת. מתי הוקם הבית הראשון מעשה ידי אדם? זה שהגיע אחרי המערות שסיפקו מחסה זמני או קבוע? הבתים הראשונים היו כנראה אוהלים ולכן, מעוגלים ורכים. הבתים…
על הספרהספר יוצא מרגע של שבר. מעילה באמון. בגידה. קרקע נשמטת. אובדן. מול החשיכה הנפערת עולים וצפים זכרונות ילדות, זכרונות שואה, אובדן בית ומשפחה. עולים וצפים, כמו קו דק של אור גם הכוחות המסייעים: אמונה, דמיון ויצירה. ציר הספר נע בין המסע לבית, להתגשמות, להפוך להיות בת בית. בגוף, בין קירות, בעולם. לבין הקשר הנשמר עם העולם שאינו בגוף, הקוסמוס שממשיך ללוות ולהיות נוכח.ציר נוסף הוא ההליכה בהסכמה לתוך העוול, לתוך החושך, לתוך הגורל שמביא אל פתח הדלת את מה ששייך לנו ואיננו רוצים. היכולת המתפתחת לשאת בכאב, באחריות, בהכרה בחלקים הלא מפותחים שבפנים ובחוץ. אין קורבנות. יש בחירה. לרכישת הספר 40 ש"ח…
אחת השאלות הראשונות שמופנות אלי אחרי שהרעיון שאני עוברת לגור במשאית נקלט, לפחות ראשונית – היא אבל איפה תהיו? את מתכוונת לאיפה נחנה? אני שואלת בחזרה, או איפה נהיה? מסתבר שזה עניין מורכב. דו-רובדי. הפועל “ויחנו” מופיע לראשונה בספר שמות המתאר את מסעי בני ישראל ממצרים לארץ, יש פסוקים רבים כמו: פסוק י: וַיִּסְעוּ, מֵאֵילִם; וַיַּחֲנוּ, עַל-יַם-סוּף. פסוק י”א: וַיִּסְעוּ, מִיַּם-סוּף; וַיַּחֲנוּ, בְּמִדְבַּר-סִין. פסוק י”ב: וַיִּסְעוּ, מִמִּדְבַּר-סִין; וַיַּחֲנוּ, בְּדָפְקָה. פסוק י”ג: וַיִּסְעוּ, מִדָּפְקָה; וַיַּחֲנוּ, בְּאָלוּשׁ. וכו’ וכו’ התבנית פשוטה: ויסעו מ_____ ויחינו ב_______________ כלומר, התשובה לשאלה איפה חונים, קשורה בנסיעה. ואיך אני יכולה להגיד עכשו איפה נחנה? זה הרי תלוי איפה…
בדמיוני ראיתי אותנו נוהגים עגלה רתומה לסוסים, סטייל המערב הפרוע. נוסעים בארץ בראשית לחפש אחרי בית קטן בערבה. שמונת ילדינו משחקים מאחורה, והאינדיאנים ידידותיים להפליא. המרתי את הדמיון למוטורהום, כזה כמו ששכרנו פעם בגרמניה. לטיול עם הילדים. כזה שגם אני אם יהיה צורך, אוכל לנהוג בו. שיש בו הכל. ושאפשר לשחק שבצנא בזמן שמתקדמים ממקום למקום. עד מהרה הסתבר כי משום סיבה בירוקרטית כלשהי, לא בונים כאלו בארץ ועל הייבוא מוטל מס גבוה מאד. כזה שמכפיל את המחיר. קראוון נגרר היה נראה פשוט יותר. בעיקר בגלל רישיון נהיגה. בחורף כשהתחלנו לבדוק את הנושא ולנסוע מבונה קראוונים למשנהו, התלהבתי . קראוונים נבנים…
לימודי נהיגה על משאית לא היו אף פעם במסגרת התוכניות שלי להתפתחות אישית. כל מי שמכיר אותי יודע שהתחום המוטורי הוא לא מחוזקותי. למען האמת, גם את רישיון הנהיגה הרגיל שלי השגתי רק בגיל שלושים ובטסט שלישי. למדתי נהיגה בשנות העשרים שלי, על חשבון הקיבוץ, למדתי בעפולה, באר שבע ואחר כך בטבריה. בכל עיר קצת. ואיכשהו לא הבשלתי לזה עד שהייתי ממש חייבת. כשהתחלתי את שיעורי הנהיגה על המשאית, מתוך תחושה פמינסטית עזה שאין מצב שלא אדע לנהוג את הבית שלי, הייתי בלחץ עצום. עד כדי כך שבשיעורים הראשונים רעדו לי הרגליים לאורך כל הנהיגה. מתי שהוא אספר קצת על תהליך…
את השם אדמה לבית ההוצאה שלי מצאתי עם הקמתה. באותם זמנים קדומים היה לנו עסק משותף בשם אדם תקשורת קהילתית ואדמה היתה פשוט הצד הנקבי של העסק. יצא בו ספר אחד (ללדת בבית) והיו מחשבות על הספרים הבאים. בלי לוגו, בלי מנהלות, בלי מיתוג ובידול ושידול וגידול. אישה אחת שרוצה להוציא ספרים חשובים. באחד מאותם הרגעים, חורף 2015 בעיצומו של תהליך מחשבה מחדש על ההוצא, התברר שלוגו יהיה דבר מועיל. כמו במקרים אחרים בחיי, שלחתי את בקשתי אל הקוסמוס והמתנתי.באביב ביקרתי עם חברה בדלפי. חיפשנו שתינו אחרי עקבות הפיתיות, כוהנות אפולו המתקשרות הראשונות והלכנו בין העתיקות בחרדת קודש שהתחלפה באכזבה. את הספינקסית…
