זהו החודש האחרון שלי בבית. סלון. חדר שינה. שירותים ומקלחת. מטבח. מסדרון בין לבין. אני משוטטת בינהם, בין הפעולות האנושיות היומיומית. תוהה על המצאת הבית, המצאת הדירה המודרנית שכוללת את כל הפונקציות האלו ותוהה – מה הושמט? מה לא כלול בתוך הבית? כלומר – למען מה יוצאים מן הבית?

למשל – לגבי רוב האנשים – עבודה. או רכישת מזון. או טיול בטבע. או ריצה. או מפגשים. לא להתארח ולארח, אלא לפגוש על הדרך מישהו שלא תכננת.

מתי הוקם הבית הראשון מעשה ידי אדם? זה שהגיע אחרי המערות שסיפקו מחסה זמני או קבוע?

הבתים הראשונים היו כנראה אוהלים ולכן, מעוגלים ורכים. הבתים הלכו והתמצקו – מבד, לעור, לחומר ואבנים, לבטון ומלט. ככל שהלך האדם ונפרד מהטבע, מהשבט, מהחוץ, כך הלך הבית והפך נוקשה, סגור ומרובע. 

אני מסתכלת שוב על הבית שלי בעיניים חדשות: הסלון דומה בעיני לפנים אנושיות – הוא מסביר פנים. בדרך כלל יהיו בו ספרים, כמו ייצוג למוח ולידע שנצבר, יהיו בו דברים יפים, כמו איפור על הפנים. המטבח דומה למערכת העיכול שמכניסה לתוכה מזון ומפרקת אותו למרכיבו, מבשלת וממיסה ויוצרת משהו חדש. השירותים ואולי גם מכונת הכביסה והמדיח הם מערכת ההפרשה שדואגת לנקות את מה שהתלכלך ולהפריש את המיותר. 

הבית הוא בעצם גוף נוסף. גוף שאני נכנסת לתוכו. 

מה הלך לאיבוד כשנכנסתי לגוף? מה הלך לאיבוד כשהגוף שלי נכנס לתוך גוף נוסף? כלומר הכפיל את שטח גופניותו?

עוד מעט לא יהיה לי בית כזה. אני יודעת על מה אני מוותרת. החלטתי למסור את כל חפציו. לא לארוז לאחר כך. לא לשמור על דבר. (מלבד אלבומים ואולי את כל מחברות הכתיבה שלי…) לא שולחן האוכל הנפתח, לא את הספות בסלון, לא את כורסאות הזורע המפוארות, לא את הוילונות. לא את המיטה הזוגית. שיש עליה שיר עוד רגע. 

אני מוסרת ונפרדת. מקווה לפגוש את הדבר עצמו…. את כל מה שהושאר מחוץ לקירות הבית.

מיטה (מתוך מחזור שירי פרידה מהבית)

אַחֲרוֹנָה תִּשָּׁאֵר הַמִּטָּה שֶׁקִּבַּלְנוּ לַחֲתֻנָּה

שְׁתֵּי מִטּוֹת בַּרְזֶל שֶׁל בֵּית יְלָדִים שֶׁחֻבְּרוּ לָהֶן יַחְדָּו

יָצַרְנוּ עָלֶיהָ שְׁלוֹשָׁה יְלָדִים, אַרְבָּעָה, אִם לִסְפֹּר אֶת זוֹ  שֶׁלֹּא נוֹלְדָה. הִשְׁתַּעֲשַׁעְנוּ עֵירֻמִּים עִם אֶנֶרְגְּיַת הַחַיִּים.

וּבְעִקָּר הָיוּ בָּהּ שְׁעוֹת שֵׁנָה. חֲטוּפָה. מְמֻשֶּׁכֶת. עֲמֻקָּה, שְׁנַת חֹם גָּבוֹהַּ, שְׁנַת חֲלוֹמוֹת. נְטוּלָה אוֹ נוֹדֶדֶת

 קִוִּיתִי שֶׁתִּהְיֶה בָּהּ מִיתַת נְשִׁיקָה.

הִיא אֵינָהּ הַדָּבָר עַצְמוֹ. הִיא אֵינָהּ הַדָּבָר עַצְמוֹ.