אחת השאלות הראשונות שמופנות אלי אחרי שהרעיון שאני עוברת לגור במשאית נקלט, לפחות ראשונית – היא אבל איפה תהיו?

את מתכוונת לאיפה נחנה? אני שואלת בחזרה, או איפה נהיה? מסתבר שזה עניין מורכב. דו-רובדי.

הפועל “ויחנו” מופיע לראשונה בספר שמות המתאר את מסעי בני ישראל ממצרים לארץ, יש פסוקים רבים כמו: פסוק י: וַיִּסְעוּ, מֵאֵילִם; וַיַּחֲנוּ, עַל-יַם-סוּף.
פסוק י”א: וַיִּסְעוּ, מִיַּם-סוּף; וַיַּחֲנוּ, בְּמִדְבַּר-סִין.
פסוק י”ב: וַיִּסְעוּ, מִמִּדְבַּר-סִין; וַיַּחֲנוּ, בְּדָפְקָה.
פסוק י”ג: וַיִּסְעוּ, מִדָּפְקָה; וַיַּחֲנוּ, בְּאָלוּשׁ. וכו’ וכו’

התבנית פשוטה: ויסעו מ_____ ויחינו ב_______________

כלומר, התשובה לשאלה איפה חונים, קשורה בנסיעה. ואיך אני יכולה להגיד עכשו איפה נחנה? זה הרי תלוי איפה נהיה כלומר לאן ניסע.

יש את התשובה המעשית: חוקי חנייה, חוקי עזר לחנייה וההבדל בין משאית (יכולה לחנות בכל מקום חנייה) לבין נגרר (יותר מורכב)?

רוב הפעמים, מי ששאלה, מקשיבה בנימוס ומפנימה את הידע, אבל לא באה לידי סיפוקה.

אחרי שעניתי כבר על הרבה שאלות, נראה לי שבעצם שואלים אותי: איפה תהיו?

אנחנו רגילים לשייך אנשים אל מקום מסוים. היא מהרדוף, עכשיו היא מירושלים. היא היתה מיובלים, מאלון הגליל. יש איזה ג’יפאס שמוצמד אישית. יש כתובת, מען, מיקום. ואם אני בוחרת לצאת מהתבנית הזו, לתבנית ניידת – זה מעורר תהייה. כאילו אם אני לא ממוקמת אני איננה.

אני יכולה לענות כמו שענה הגדול מכולם: אהיה באשר אהיה. תשובה מתאימה לאל של נוודים. אפילו המילה “אל” היא מילה של עם נודד, שתמיד נמצא בדרך אל.

ויש גם תשובה פשוטה יותר:

אני פה.