בדמיוני ראיתי אותנו נוהגים עגלה רתומה לסוסים, סטייל המערב הפרוע. נוסעים בארץ בראשית לחפש אחרי בית קטן בערבה. שמונת ילדינו משחקים מאחורה, והאינדיאנים ידידותיים להפליא.

המרתי את הדמיון למוטורהום, כזה כמו ששכרנו פעם בגרמניה. לטיול עם הילדים. כזה שגם אני אם יהיה צורך, אוכל לנהוג בו. שיש בו הכל. ושאפשר לשחק שבצנא בזמן שמתקדמים ממקום למקום. עד מהרה הסתבר כי משום סיבה בירוקרטית כלשהי, לא בונים כאלו בארץ ועל הייבוא מוטל מס גבוה מאד. כזה שמכפיל את המחיר.

קראוון נגרר היה נראה פשוט יותר. בעיקר בגלל רישיון נהיגה. בחורף כשהתחלנו לבדוק את הנושא ולנסוע מבונה קראוונים למשנהו, התלהבתי . קראוונים נבנים כמו לגו, בנייה קלה מאד. פלסטיקית. התחלתי להתעניין בדברים שמתקפלים ונפתחים. יש הרבה רעיונות מגניבים ברשת. אבל אז עלה העניין של הקלות הבלתי נסבלת שלהם, והמשאית, שיכולה להעמיס עליה המון משקל ובנויה לטלטלות ועומס – מנצחת לגמרי.

וכמובן עניין החנייה. משאית חונה כמו כל רכב אחר. קראוון מוגבל יותר, ואסור להשאיר את הנגרר בלי הגורר.

אז כל החורף התחבטנו ביתרונות וחסרונות, ערכנו רשימות בעד ונגד. ואז החלטנו לפי הבטן. או שלפי ההיגיון. אני לא בטוחה. או שהמשאית פשוט החליטה בשבילנו. כי כשהגענו לפגישה ראשונה איתה, הסתבר שבאותו רגע ששמעתי את הלחישה שהזמינה לדרך החדשה, בעלת המשאית שיגרה אחת משלה – למצוא את הקונה המתאים.

<ומתישהו אכתוב על הרגע הזה הקסום, של ההחלטה>