רוחב המשאית הוא 2.5 מטר, כמעט מטר יותר מרכב רגיל. פלוס או מינוס. האתגר לנהוג אותה הוא להישאר במסלול ולא לעלות על מדרכות או אנשים או מכוניות אחרות. כבר חודשיים שסמיר המורה שלי אומר שבשביל זה צריך  להסתכל במראות הצד.

לא מעניין, אני יודעת. אבל מה אם הקושי שלי להסתכל לצדדים, הוא הרבה יותר רחב? שאומדני הרוחב שלי שגויים לא רק במשאית אלא גם בחיים? מה אם התנועה הקלה הזו עם הראש והעיניים ימינה או שמאלה, שמוציאה אותי מאיפוס מייצגת משהו הרבה יותר רחב?

את הבעיה הזו הבאתי בפני עצמי וההילר שמטפל בי בשנה האחרונה. אמרתי לו את האמת: אני לא באמת מסתכלת,אני רק עושה עם הראש, וכשאני מסתכלת אני לא באמת רואה. וכשאני רואה אני לא מבינה מה לעשות. הוא אמר: אני אבוא לביקור לסדר את זה. הוא עושה את זה בזמנו החופשי, מהצפון הרחוק. אין לי מושג איך. אני בן אדם מציאותי. אבל האנרגיות שלו עובדות עלי.  מחווטות לי את המוח.

יומיים אחר כך בדרך לשיעור התחלתי להבין שהקושי להביט לצדדים התפתח בשלב מאד מוקדם בחיי. והן פיזית והן מנטלית. כלומר, ברגע שאני מחליטה משהו, אני מקשה את העורף ומסתכלת ישר למטרה. לא משנה מה יהיו הסחות הדעת לצדדים, אני נעולה.

חברים – זה דבר טוב להיות משימתית. אני אומרת ועושה. אבל זה הפך להיות נתיב חד כיווני.

לפעמים, גם בחיים, יש להסתכל לצדדים. בלי לאבד את המרכז.

התחלתי להתאמן – בנהיגה רגילה, תוך כדי ריצה – הפנייה קטנה של המבט ימינה, למרכז, אחר כך שוב שמאלה, להחזיר למרכז. משהו שהייתי צריכה ללמוד בגיל שנה בערך. 

שיעור  הנהיגה היה מושלם מבחינת אומדני רוחב. המורה שלי התפעל. לכי תסבירי לו מה קרה.

עכשו המשימה הבאה היא ליישם גם בחיים. בעיקר בחיים שמכוונים כרגע למטרה – סוף יולי, עוזבים את הבית, עוברים טסט, מתחילים במסע.

האם אני יכולה ללכת למשימה הזו עם עורף משוחרר? מה שיהיה יהיה. לא להנעל?

להביט ימינה. להתמרכז. להביט שמאלה. להתמרכז. ושוב הכל מחדש.