בתי-אם
בספר בָּתֵּי־אֵם נשזרות שלוש עלילות, שיחד יוצרות עלילה אישית, היסטורית ומיתית, הנחשפת תוך כדי קריאה.
העלילה הראשונה מספרת את סיפורם של חברי קיבוץ משמר העמק במהלך עשרת ימי המערכה באפריל 1948, כפי שתועדו בזמן אמת. כבת הקיבוץ גדלתי על אתוס המערכה כמכונן זהות וגאווה יישובית. חקרתי לעומק את הנפשות הפועלות ולקחתי את החירות להשתמש במלים שלהם כתורה מסיני.
העלילה השנייה מספרת את סיפור גילוי שושלת הסבתות שלי. גילוי שהתרחש במקרה, זמן קצר לאחר שהפכתי לסבתא בעצמי. אני מספרת את סיפורן של שבעה דורות לאחור, עד רבקה בלומה בת המאה ה-18. דרך סיפורי הסבתות האלו אני מחדשת איתן את הקשר, לומדת מהן והופכת לחלק משושלת נשים רבות עוצמה וחכמות.
העלילה השלישית מספרת את סיפור הדת המטריארכלית, דת האם הגדולה. זו מיוצגת בספר על ידי מרים הנביאה ומתוארת עד מעמד הר סיני, הרגע המכונן שבו נוצר העם היהודי ונולדה הדת הפטריארכלית, דת האל והאב. השירים בחלק זה מתארים הן את הפולחנים העתיקים של דת האם, הן את חייה של מרים הנביאה והן מיתוסים נוספים הקשורים באם הגדולה ובחוויות אישיות שלי.
השירים הפותחים את הספר בָּתֵּי־אֵם :
מָה שֶׁהִצְלַחְתִּי לְהַצִּיל
מְשַׁנֶּה אוֹתִי
מְטַפֶּסֶת גָּבוֹהַּ, מַצְבִּיעָה
לְעֵבֶר שָׁמַיִם אוֹ הַר, אֱלוֹהִים
מְדַבֵּר אֵלַי, קוֹלוֹת נִשְׁמָעִים
מִתְרַחֲשִׁים נִסִּים. אֲנִי
מוֹחֶקֶת חֻקִּים, מַמְצִיאָה
מָה שֶׁקָּדַם לִי
בַּת שִׁשִּׁים עַכְשָׁו, יָדַי כְּבֵדוֹת
יֵשׁ אֲרָצוֹת שֶׁכְּבָר לֹא אַגִּיעַ אֲלֵיהֶן
נְהָרוֹת שֶׁלֹּא אֶחֱצֶה
נִינוֹת שֶׁלֹּא אַכִּיר
בִּשְׁבִילְכֶן אֲנִי כּוֹתֶבֶת
לְמַעַנְכֶן אֲנִי שָׁרָה אֶת הַשִּׁירָה הַזּוֹ
בַּת לְאֵם בְּלִי בַּיִת
מִסְתּוֹבֶבֶת, מְבַקֶּשֶׁת אִמָּהּ, מְקַבֶּצֶת לָהּ בַּיִת
מִן הַמִּדְבָּר, מִן הָהָר, מִגְּדַת נָהָר, מִן הַגּוֹלָה, מִן הָאָרֶץ, מֵאַרְכִיבִים, מִכּוֹכָבִים,
מִסִּפּוּרֵי כְּזָבִים, מֵאֲנָשִׁים זָרִים וּמִקְּרוֹבִים
עוֹבֶרֶת עַל פְּנֵי הַשּׁוֹמְרִים,
נֶאֱחֶזֶת בִּפְנֵי הַלְּבָנָה הַמִּשְׁתַּנִּים
וְאֵינָהּ מַרְפָּה.
אַמּוֹת הַתְּנוּעָה מוֹשִׁיטוֹת לָהּ יָד.
בּוֹאִי, בַּת לְאֵם בְּלִי בַּיִת,
בּוֹאִי לְכָאן,
אֶל בֵּית הָאֵם הַבָּדוּי.
הֲיִי
בַּת־בַּיִת
רָחֵל, אִמָּא שֶׁלִּי
הָיְתָה אֵשֶׁת סְגֻלָּה.
סָבְתָא בַּת שֶׁבַע, אִמָּא שֶׁלָּהּ, הָיְתָה אֵשֶׁת סְגֻלָּה.
מִרְיָם, סָבְתָא שֶׁל אִמָּא, סָבְתָא רַבְּתָא שֶׁלִּי, הָיְתָה אֵשֶׁת סְגֻלָּה.
עוֹבְרוֹת מִפֶּה לְאֹזֶן, מִפֶּה לְפֹת
מִפֹּת לְפֹת,
מִשָּׂפָה לְשָׂפָה. הַסְּגֻלּוֹת
נִגָּרוֹת מִן הַשְּׂפָתַיִם, קוֹלְחוֹת עִם חֲלֵב הַשָּׁדַיִם
אֶל הַיָּדַיִם
מְסֻגָּלוֹת לַכֹּל
כְּשֶׁאִמָּא שֶׁל אִמָּא הָיְתָה תִּינֹקֶת, בָּא מַלְאַךְ הַמָּוֶת לָקַחַת אוֹתָהּ
יְלָדִים מֵתוּ אָז מִדַּלֶּקֶת רֵאוֹת, מֵאַדֶּמֶת, מִשַּׁחֶפֶת, מִשַּׁעֶלֶת, מֵהִצְטַנְּנוּת פְּשׁוּטָה.
סָבְתָא רַבְּתָא שֶׁלִּי, מִרְיָם, מָחֲתָה אֶת מִצְחָהּ שֶׁל יַלְדָּתָהּ וְאַחַר־כָּךְ אֶת שְׁמָהּ.
שֵׁם הוּא כְּתֹבֶת, אָמְרָה וְקָרְאָה לְסָבְתָא שֶׁלִּי בְּשֵׁם חָדָשׁ.
בַּת־שֶׁבַע.
מַלְאַךְ הַמָּוֶת נָסוֹג, הֶעֱנִיק לָהּ עוֹד שְׁלוֹשִׁים שָׁנָה לִחְיוֹת, לֶאֱהֹב,
לָלֶדֶת חֲמִשָּׁה יְלָדִים,
לְהַצִּיל שָׁלוֹשׁ מִבְּנוֹתֶיהָ מֵהַנָּאצִים יִמַּח שְׁמָם,
לְלַמֵּד אוֹתָן שֶׁכְּתֹבֶת הִיא מַטָּרָה שֶׁאַתְּ מְצַיֶּרֶת עַל עַצְמֵךְ,
שֵׁם לְהַצִּיל אִתּוֹ נֶפֶשׁ, שֵׁם לְהִסְתַּתֵּר מֵאֲחוֹרָיו, שֵׁם לְהִתְגַּלּוֹת דַּרְכּוֹ.
נוֹלֶדֶת בִּשְׁנַת 1962 בְּמִשְׁמַר הָעֵמֶק
מִתַּחַת לְגִבְעַת אֶשְׁמָר, הַמְּכֻנָּה בַּקִּבּוּץ הַר הַגַּעַשׁ הַגָּדוֹל.
עַל הַפִּסְגָּה גַּלְעֵד, שְׁמוֹת הַנּוֹפְלִים בְּמִלְחֲמוֹת יִשְׂרָאֵל חֲקוּקִים עַל לוּחַ שַׁיִשׁ לָבָן.
בְּלֵב הַקִּבּוּץ, בֵּין מוֹעֲדוֹן הֶחָבֵר לַמּוֹסָד הַחִנּוּכִי, פִּנַּת הַגּוֹלָה
וּבָהּ פֶּסֶל אֵם נִשָּׂא, יַלְדָּהּ נִשְׁמָט מֵחֵיקָהּ.
הוֹרַי קוֹרְאִים לִי נוֹעׇה
שֵׁם שֶׁעַיִן טְבוּעָה בְּתוֹכוֹ
וַאֲנִי טְמוּנָה בְּחֻבָּהּ.
סָבִיב מַשְׁקִיפָה
שׁוֹאָה בְּתוֹךְ שׁוֹאָה בְּתוֹךְ שׁוֹאָה
מָה תַּעֲשִׂי בַּשּׁוֹאָה שֶׁל אִמֵּךְ
שֶׁל סָבְתוֹתַיִךְ,
בַּשּׁוֹאָה שֶׁל עַצְמֵךְ,
מָה תַּעֲשִׂי
1942, מִיזוֹטְשׁ אוּקְרָאִינָה, אִמָּא בַּת תֵּשַׁע
מִסְתַּתֶּרֶת בְּגֻמְחָה מֵעַל תַּנּוּר בְּבֵית מוֹרֵה הַכְּפָר.
בְּאָחִיהָ מָרְדְּכַי שִׁסּוּ כְּלָבִים וְהוּא מֵת.
אֵין דֵּי מָקוֹם לָשֶׁבֶת,
הִיא שׁוֹכֶבֶת,
יָדָהּ הָאַחַת מוּרֶמֶת, תְּלוּיָה בָּאֲוִיר.
בְּיוֹמָנָהּ הִיא כּוֹתֶבֶת:
"בִּזְמַן שֶׁהוֹצִיאוּ אֶת כָּל יְהוּדֵי הָעֲיָרָה לַהוֹרֵג, אֲנִי מֻסְתֶּרֶת מֵעֵין אָדָם. רוֹעֶדֶת
מִקֹּר וּפַחַד גַּם יַחַד."
הִיא מַמְשִׁיכָה לִשְׁכַּב כָּךְ גַּם בַּמִּטָּה הַזּוּגִית
וְעַל הַסַּפָּה בַּסָּלוֹן
וּבַכֻּרְסָה הַסִּעוּדִית
וּבְמִטַּת בֵּית הַחוֹלִים.
מְקֻפֶּלֶת, מְצַמְצֶמֶת עַצְמָהּ,
יָדָהּ שְׁלוּחָה
1942, בְּאוֹתוֹ קַיִץ נוֹדֶדֶת שְׁנָתוֹ שֶׁל מָרְדְּכַי שֶׁנְהָבִי[1]
חֲבֵר הַקִּבּוּץ, יַזָּם וְאִישׁ חָזוֹן. הוּא חוֹלֵם:
"מִילְיוֹנִים הוֹלְכִים צִיּוֹנָה וּמַצֵּבוֹת עַל שִׁכְמֵיהֶם, נוֹשְׂאֵי אֵשׁ חַיִּים וּבָחֲרוּ לָהֶם
בְּמָקוֹם אֶחָד וְכָל אֶחָד הֵסִיר מֵעַל שִׁכְמוֹ אֶת הַמַּצֵּבָה וְשָׂם אוֹתָהּ, בְּסֵדֶר וּבְאִי־סֵדֶר,
וְהוּקְמָה מַצֶּבֶת חַיֵּיהֶם, גַּלְעֵד."
בּוֹעֵר בְּאֵשׁ הַחֲלוֹם, הוּא נִזְכַּר.
<ארכיון מינהלי יד ושם>
[1] מרדכי בן חנה לבית אלפנביין, 13.9.1900 – 13.2.1983
נולד בוולוצ'סק בגבול רוסיה אוסטריה. עלה לארץ ב־1919. ניהל קבוצה בגדוד העבודה. היה חבר בית אלפא וב־1928 הגיע למשמר העמק. ביוזמתו ניטע היער, הוקם המוסד החינוכי, נחפרה בריכת השחייה, הוקם מרכז הקליטה. יזם את הקמת התעשיות הראשונות בתנועה הקיבוצית, חלם את הקמת יד ושם והיה מעורב בהקמתו.
