מצוות הזיכרון

מספר ימים אחרי שחקי נפטר, נפלה לידי כתבה של "חוזר-בתשובה". בין השאר מציין הכותב: "חובה על המת להישכח מלב." לכאורה אמת לאמיתה. כך היה לפני 68 שנים כשאבי יחזקאל בן שלום חסידוב נפטר בגיל 63. כמשפחה דתית מסורתית ישבנו "שבעה" על מחצלות שנפרשו על הרצפה, אמא עם שלוש בנות ושבעה בנים. מתוכם חמישה "כשרים-למניין," אני בן שתים-עשרה ואלי הקטן בן תשע. אבא נפטר בט"ו אלול, שבועיים אחר תחילת שנת הלימודים ושבועיים לפני חופשת ראש-השנה.
ה"שבעה" התנהלה לפי מיטב המסורת: לא מתקלחים, לא מחליפים בגדים, החולצות עם סימני ה"קריעה" מיום הלוויה, תפילה במניין שלוש פעמים ביום, קדיש יתום, בהתחלה קוראים מהסידור ולאחר יומיים שלושה יודעים בע"פ, מהר מסתדרים עם הארמית.
במהלך שבוע האבל הרגשתי "כנספח" מספיק גדול בכדי להבין אבל עוד קטן מדי בכדי להשתתף בהחלטות. ביום ראשון בבוקר הלכנו אלי ואני לבית הספר. לבושים בתלבושת אחידה עם סרט שחור קטן תפור אל כיס חולצת הטריקו. שני יתומים טריים. חלפו 68 שנים ושוב הולכים ללוויה של יחזקאל חסידוב.

את ההרגשה שלי בזמן ההלוויה אינני חולם לנסות לתאר, למעט העובדה שגם פה הרגשתי כנספח. הנכדים נועם וגלי, כבר הורים לילדים,
מסתדרים יפה. אפשר להישאר אורח.
ושוב צץ וחוזר הציווי "חובה על המת להישכח מלב." 68 שנים שחלפו השכיחו את יחזקאל בן שלום חסידוב שעלה מגרוזיה בשנת 1906, בנה בית בשכונת זיכרון משה בירושלים והוליד בנים בארץ הקודש..
אבל את יחזקאל בן רפאל שנולד בארץ, בנה בית בבוסתן הגליל והקים דור שלישי של צברים החלטתי להנציח. חקי לא ישכח מלב!!!
איך להנציח? שאלתי את עצמי.
אחרי אין ספור אפשרויות שחלפו בראשי, החלטתי להיעזר ב"אות הכתובה", לפנות לאנשים שהכירו את חקי ולבקשם שיעלו על הכתב מזכרונותיהם.