20 באוגוסט 2017 – כשפנטזתי על המסע, ניסיתי להעריך כמה זמן יתאים לי להישאר במקום אחד. אחרי עשרה ימים במרחביה, לקחנו הפסקה ועברנו לקיבוץ. נכון, המשאית נשארה מתחת העץ וזה קצת עצוב. הכי מתאים היה להתניע ולעבור ביחד עם הבית. נכון שאין לנו רישיון נהיגה, אבל רישיון ורשות לעבור למקום חדש – תלוי רק בנו.

וגם בעובדה שאחותי הקטנה בחו"ל והארנבות שלה צריכות תשומי.

לוקח רגע להתרגל שוב לבית. למרחבים העצומים שלו. לעובדה ששני אנשים ויותר יכולים לחלוף זה על פני זה בלי לשים לב. לעובדה שיש רק בקומה למטה שני חדרי שירותים, אה והם לא שירותי קומפסט.

הבוקר שטפתי כלים במשאית וניסיתי להעריך בכמה מים אני משתמשת. נראה לי שזה בערך חצי ליטר. קשה לי עוד להעריך כמה מים הולכים על מקלחת, אבל התמחיתי במקלחות קצרות. השווצתי שאני מקטינה את טביעת הרגל האקולוגית שלי. לפחות את טביעת הרגל המימית שלי לממדים כאלו שאני לא יכולה לטבוע בתוך המים שבהם אני משתמשת. 

המעבר למשמר העמק עובר דרך כביש הסרגל שנקרא כך על שם 7 קילומטרים ישרים לגמרי שמחברים בין צומת מגידו לעפולה. לפעמים, כשפקוק, וזה קורה הרבה, אפשר לראות את הפקק מקצה לקצה. 

משמר העמק שתכל'ס עלה על הקרקע באותה תקופה כמו מושב מרחביה הוא קיבוץ מהסוג שכמעט נכחד. לא מופרט, משגשג, חדר האוכל עובד, בריכת שחיה, חדר כושר, ספריה ודשאים מכאן ועד הודעה חדשה. אבא שלי אומר שזה כמו לצאת לקרוז – הכל כלול. רק שהקרוז הזה נשאר במקום.

נהיה כאן כמה ימים, נתפנק בבית המעוצב שבלב ספינת משמר העמק, שעוגנת בצד הזה של העמק – כבר מעל תשעים שנה ונחזור למשאית בשבוע הבא.

יש גם מה לספר על שיעור הנהיגה הראשון בעפולה. אבל בפעם הבאה.