פרק ראשון: עטוף באהבה

ביום שבו שרון נולד הסתיים הקיץ והתחיל הסתיו. היה זה במוצאי יום כיפור, כשהחיים מתחילים לחזור אחרי יום שלם של צום ושקט, תפילות וחשבונות נפש, לפני שחג סוכות מגיע ומביא איתו קרירות חדשה ועננים. הלידה היתה מהירה וקלה. כמה שעות של צירים בבית מצהרי יום כיפור ואחר כך, כשנשבר הצום, נסיעה קצרה לבית החולים כרמל. שרון זינק בשמחה ובהתלהבות אל תוך חיקה של אמו חנה ואביו דוּדוּ שקיבלו את פניו בהתרגשות עזה. בן ראשון אחרי שתי בנות.

זה היה ביום שישי, התשיעי באוקטובר, שנת 1981, יא' בתשרי תשמ"ב. שלושה ימים לפני כן נרצח בקהיר אנואר סאדאת, נשיא מצרים ונפתח עידן חדש של התבגרות והתפקחות באזורנו.

כמה חודשים מאוחר יותר, במסגרת הסכמי השלום, יושלם פינוי סיני. שרון כבר יראה את סיני כתייר, במסגרת מסעות הצלילה שלו. העיר ימית תפונה ובקיץ תתחיל מלחמת לבנון הראשונה. במבצע קטן, זמני, להרתעה בלבד, צה"ל יכנס לתוך לבנון ויישאר שם המון זמן, מספיק זמן כדי שכל ימי חייו של שרון יהיו בצל לבנון, בצל הסכסוך והבוץ ולוחמת הגרילה והמטענים.

הימים שבהם נולד שרון הם ימים סוערים. זרעים של פורענות נזרעים באדמה הקשה בלאו הכי. מחלוקות, סכסוכים ומאבק בין כוחות מנוגדים – אלו של השלום ואלו של המלחמה. תקווה גדולה לשלום נגדעת, אחר כך ייגדעו עוד תקוות כאלו ותיוולד ציניות ושאלות כמו בשביל מה זה שווה? ומה הטעם? תתפתח לוחמה מסוג חדש, לוחמה עם אויב חמקמק ערמומי שבא, פוגע ועוזב, משאיר אותך מדמם, הרוס, כואב וחסר אונים. זאת ההיסטוריה שלתוכה שרון נולד שבתוכה יגדל ובתוכה ימות, צעיר בן 23, משאיר אחריו שובל של כאב, צער ושאלות אינסופיות על המחיר והמון ייאוש וחוסר אונים.

אבל עכשיו, בסתיו של שנת 1981, כמה ימים לפני הגשם הראשון, חנה ודוּדוּ אינם יודעים את כל זה. הם חובקים מאושרים את בנם היפה, החזק, שעיניו מאירות ככוכבים וגבותיו משורטטות היטב בשתי קשתות דקות. הבית הקטן מתמלא באור כשחנה שבה אליו עם שרון בזרועותיה. תחושה של שמחה ושלמות עוטפת את הבית וחנה חשה כי התינוק הזה הוא כל עולמה.

שרון לא יכול היה לבחור מקום טוב יותר להיוולד בו. עתלית של תחילת שנות השמונים של המאה השערים היא עיירה קטנה ואינטימית. בתים צנועים לצד שיכוני רכבת, רחובות שקטים על גבול חולות הים ואדמת החמרה החשופה שעליה ניטעו פרדסים וגידולים חקלאיים. כולם מכירים את כולם. בפינת הרחוב גרים הדודים, הסבים גרים במורד הרחוב. לאן שלא פנה היה מישהו מהמשפחה – אחים של אבא, אחיות של אמא, סבים וסבתות, בני דודים וקרובי משפחה מדרגה רחוקה יותר. עתלית היתה הבית, המשפחה, חוף המבטחים שאליו הם הגיעו ממרוקו ובה בנו להם חיים פשוטים, צנועים ונעימים.

והיה הים – רחב ידיים, לוקח את המבט עד לאופק, מראה שאין גבולות, שהכל אפשרי. ומצבי הרוח שלו – הגלים הגבוהים של הרוח המערבית, ברבורי הקצף, הנהמה הכועסת של סערות החורף והשקט הבוהק של הקיץ. שרון הכיר כל ניע בים, כל תזוזה של הרוח, ידע מתי הזמן לקחת את הגלשן ולרדת לחוף, מתי הזמן המתאים לצלול, מתי לשחות, ומתי ללכת לחוף ולראות מה פלט הים בבקרים שאחרי הסערות.

להיוולד בן שלישי אחרי שתי בנות למשפחת אלמקיאס פירושו היה להיוולד לתוך פינוק ואהבה אינסופית. המשפחה כבר התבססה ועברה אל הבית הקטן המשקיף אל הים. זיוה ומיה, הבנות הגדולות, כבר גדלו מעט, והבן שנולד היה הממתק, הסוכריה, הדבר הכי אהוב וחשוב בעולם. מלך. שרון נעטף באהבה גדולה יותר ממה שאפשר לתאר. כמו דבש, כמו שטיח אדום מתחת לרגליים לאן שלא הלך.

כולם מטפלים בו, מפנקים אותו, שרים לו וצוהלים לקראתו. ומהר מאד הוא עונה בחיוכים רחבים, במלמולים שמחים ובמצהלות צחוק. כולם מתאהבים בו מהרגע הראשון. שרון הוא בבת העין של המשפחה. וכל עוד הוא בזרועותיה, חנה שומרת עליו מכל משמר. סבים וסבתות, דודים ודודות – מקיפים את הרך הנולד באהבה. סבא קונה לו בירושלים כיפה לבנה מקטיפה עם שולי זהב, במיוחד עבורו. בכל אשר יפנה וילך הוא מוקף באהבה ותשומת לב מיוחדת.

חנה שעד ללידתו עבדה במעון, נשארה לגדלו בבית. טיילה איתו, שיחקה, שרה וסיפרה לו. בטיוליה נפגשה עם אחיותיה שגם להן נולדו ילדים. יחד תלו כביסה, בעוד הפעוטים משחקים להם יחד על פיסת הדשא המצהיבה. רק בגיל שלוש נשלח שרון אל הגן שמעבר לרחוב. מדי בוקר בדרכו אל הגן, מלווה באמא או דודה, עבר דרך חנות המכולת של סבו והתכבד בקצפית לבנה ומתוקה, אות להיותו אהוב ומיוחד.

זהו הגן שבו בילה שלוש שנים. שבו התחפש שנה אחר שנה לחיל, התחפושת האהובה עליו ופעם אחת לרובטוריק, (תחפושת שהוחלפה ברגע האחרון, אחרי שהוא סירב להיות חיל בפעם השלישית), והנה, עברו שנות הגן הרכות ושרון גדל להיות תלמיד בי"ס.