כמעט שבוע שאנחנו בירושלים. בלי המשאית. בבית של חברה. חדרים, חפצים, מים בשפע. אוויר ירושלמי. אפילו קריר. אבל אני מתגעגעת. שבוע זה יותר מדי זמן מחוץ למשאית.

עלינו לירושלים לשמור על איציק החתול של החברה שלי. איציק מתגלה כחתול ענק ושעיר שדורש תשומת לב ומשיר את השיער שלו בכל הבית. אפילו על מסך הלפטופ יש שיער.

הגענו לכאן גם כדי להתאוורר קצת מהמשאית שעומדת במקום, (ממילא היה חג ולא היו שעורי נהיגה) לראות את הילדים ולתרגל נדודים. אם הבית לא יכול לנדוד עדיין, אנחנו יכולים.

מסתמן דפוס. היום הראשון הוא  מעבר. מבלבל. מרגש. בטח עם העיר הזו שאני מאד אוהבת. אנשים, מפגשים, אווירה. לירושליים יש ישות משלה, זקנה וחכמה, עתיקה, עם הרבה סודות וסבלנות. אני מרגישה שהיא ואני מתחברות בקלות ככל שאני מוסיפה שנים.

ביום השני אני מוצפת, מנסה להתרכז, להבין איך הכי מתאים לי לעבוד. חברה מארגנת מפגש בביתה ואני מוזמנת להרצות על אמצע בחיים לפי הידע הביוגרפי. אני באה בלי ציפיות ומופתעת לפגוש 15 נשים סקרניות ושמחות. הן יותר מתעניינות במשאית מאשר בגיל המעבר. ולוקח לי זמן להסביר שזה עניין לגמרי אישי. ושכל אחת יכולה למצוא את החופש שלה בדרכה שלה. 

אני נשארת לפטפוט שאחרי ואחת הנשים נותנת לי את ספר השירה שהוציאה. למראה הכריכה אני מבינה מי היא. קטעים. למזלי יש לי את ספר השירים שלי בתיק. קשר לב חדש נותר.

ככה אני רוצה את זה – שיזמינו אותי לחלוק מהידע שלי, שאבוא בלי ציפיות, שיווצרו קשרים חדשים, הזדמנויות וגם להרוויח כסף באופן כזה זה משהו שאני רוצה.

בית הכרם ידידותית, כמעט כמו ניות. הריצה בעליות ובירידות הירושלמיות בתוספת האוויר המדהים שיש כאן מזכירה לי שאני אוהבת לרוץ ולא מאד אוהבת להזיע. 

שבת. צהרים באבו גוש, ביחד עם כל עם ישראל. מתחמם. אומרים שבמרחביה יהיו 40 מעלות ביום שלישי. מה יהיה עם החום הזה? מחר חוזרים הביתה. לשיעורי נהיגה ולהחזיק אצבעות שיהיה טסט במהרה בימינו ונעבור אותו. לפחות אחד מאיתנו.

שבוע טוב