הספר נכתב לכבוד יום ההולדת שמונים של יהודית גבעון מתוך צורך לעשות סיכום חיים ולהתבונן על המעברים וההתנסויות לאורך חייה.שורשים פרש / חיים נחמן ביאליק רוץ בן סוסי,רוץ ודהר !רוץ בבקעה,וטוס בהר! רוצה, טוסה,יום ולילפרש אניובן –חיל! אבי, אריה, הגיע בגיל 4 ארצה מביאליסטוק. סבי דב, היה צריך להתגייס לצבא הרוסי במלחמה נגד יפן. באותו שבוע קראו בבית הכנסת את פרשת "לך לך": "לך לך מארצך וממולדתך אל הארץ אשר אראך" (בראשית "יב , 1) סבי שהיה אדם נועז, הבין זאת כמסר שיש להגשים והחליט לעלות לישראל. הוא יצא לדרך ראשון ובעקבותיו יצאו שאר בני המשפחה: אמו יהודית (שעל שמה אני נקראת), אבי אריה ואחותו…
ששה חברי קיבוץ בארי נהרגו בתאונת דרכים אחת, בחורך שנת 1973. שלושה זוגות חברים, חברים טובים, מהגרעין הקשה של חבורת "במעלה", ולהם שמונה ילדים שהתייתמו באחתהספר עוסק בשני ילדים מתוך השמונה שבבוקר קר אחד, העירו אותם משנתם ובישרו להם את הנורא מכל.מוטי זעירא כתב את הספר המיוחד הזה, שבו משולבים ראיונות המתארים את ההתמודדות האישית והקיבוצית. הספר יצא בשנת 2003הספר יצא במלאת 30 שנה למותם של דינה ושמואל צפוני. מוטי זעירא חקר והעלה על הכתב את הסיפור והחוויות של ההתמודדות עם המוות. כיצד התמודד קיבוץ בארי עם מותם של הזוג בתאונת דרכים, מה אמרו לילדים וכיצד טיפלו בהם. גיא צפוני ומוטי זעירא…
הספר מאות פרחים סגולים עוסק בסיפור חייו של אסי שהתאבד לפני כעשור. הספר נכתב על ידי אמו של אסי, חוה מזרחי, יועצת ביוגרפית ותרפיסטית באמנות. ומסעה של אמו חוה בעקבות חידת חייו ומותו.קולה של חוה מזמן התבוננות מעמיקה באירועי החיים של המשפחה כולה ושל השניים בפרט ועובר דרך מסע של גילו עצמי, התפתחות וצמיחה. במקביל, קולו של אסי שזור דרך השירים הרבים שכתב, המלוים את הספר.כך זה נפתח:פגשתי את גבי ביום שבת קייצי, בשעת צהרים.אחות, שתי חברות ואני, חזרנו מהים יחפות ובבגדי ים אל בית הורינו שעמד מעבר לכביש, במרחק הליכה מהים. כשחצינו את הכביש הראשי, הגיח לעברנו במהירות רכב טנדר…
נעם דיצ'ק - 2004נעם, יליד 1978, חי בכישורית שבגליל, כפר לאנשים עם צרכים מיוחדים. את יומנו המרגש התחיל לכתוב בגיל 14, כמה חודשים לאחר שהתגלה כי הוא חולה ב-ALD, מחלה חשוכת מרפא הפוגעת במערכת העצבים.
חם, אני נאנחת. כבר בעשר בבוקר חם ולח. מוקדם מדי להפעיל את המזגן, את זה גם אני מבינה. במיוחד כשענני הסתיו השקרניים האלה מכסים את השמיים ומעיבים על יכולתם של קולטי השמש הסולאריים שלנו לייצר חשמל. ממש נעים, אומר בן זוגי, שיושב מטר ממני, ושנינו ממשיכים לתקתק על המחשב בדממה עוינת. אני מדליקה את המאוורר. הוא מכוון עלי. אם אניח לו להסתובב, כך למדתי מהניסיון הקצר שלנו בחיינו בבית המשאית, בן זוגי יתחיל להתעטש, צעד ראשון לקראת הצטננות חמורה.גברים ממארס ונשים מנגה. יותר נכון: נשים מחם-לי וגברים מקר-לי.מה שבאמת אני מתקשה לסבול בחום הוא העניין של הזיעה. בגדול, הגוף שלי ינקוט בכל האמצעים…
נולדתי בפברואר 1917 בוורשה – פולין.שם אמי היה שרה - שרהל'ה ושם אבי חנוך.בהיותי בן שש, חלה אבי, שהיה אז בן 35, במחלה קשה, שאינה ניתנת לריפוי עד עצם היום הזה, בשם "טרשת נפוצה". זהו שיתוק הדרגתי של כל חלקי הגוף. היותו של אבי חולה השפיעה כמעט על כל מהלך חיי. הייתי הבכור בין שלושה בנים. שני אחי הצעירים היו יעקב וחיים.לפני המחלה אבי עבד בבית חרושת לעורות. במשפחה האמינו ששם קיבל את המחלה, כי היה עליו לעמוד שעות ארוכות ברטיבות בתוך בור בו עיבדו את העורות הרטובים. כל עומס הדאגה למשפחה נפל על שכמי אמי בבת אחת, והיה לה קשה…
וילהלם מיינצר - 2006דוקטור וילהלם מיינצר כתב את סיפור חייו עם פרישתו לגמלאות. מסע חייו שעבר בגרמניה, הולנד, רוסיה, סין וישראל הוא מסע מיוחד במינו שמתואר בכישרון, הומור וכושר אבחנה.וכך נפתח הספר:מורי, הפרופסור נייסר, מרצה לבקטריולוגיה בפרנרפורט נהג לומר: "חיים אמיתיים הם מופלאים יותר מהסיפור הבדיוני ביותר." רק בשנות חיי המאוחרות נוכחתי בצדקתם של דברי חוכמה אלה. בצעירותנו, רואים אנו את קיומנו כדבר המובן מאליו וחושבים שאנו מעצבים את חיינו במו ידינו. אולם, לאחר נסיון חיים ארוך, נוכחים אנו לדעת כי אישיותו של האדם הינה תוצר של אינספור גורמים, תוצאה של שרשרת התפתחויות ואירועים, שלכאורה אינם נמצאים בשליטתו של היחיד. התפתחות…
כמעט שבוע שאנחנו בירושלים. בלי המשאית. בבית של חברה. חדרים, חפצים, מים בשפע. אוויר ירושלמי. אפילו קריר. אבל אני מתגעגעת. שבוע זה יותר מדי זמן מחוץ למשאית. עלינו לירושלים לשמור על איציק החתול של החברה שלי. איציק מתגלה כחתול ענק ושעיר שדורש תשומת לב ומשיר את השיער שלו בכל הבית. אפילו על מסך הלפטופ יש שיער. הגענו לכאן גם כדי להתאוורר קצת מהמשאית שעומדת במקום, (ממילא היה חג ולא היו שעורי נהיגה) לראות את הילדים ולתרגל נדודים. אם הבית לא יכול לנדוד עדיין, אנחנו יכולים. מסתמן דפוס. היום הראשון הוא מעבר. מבלבל. מרגש. בטח עם העיר הזו שאני מאד אוהבת. אנשים,…
