הסימטרייה החבויה של האהבה

פרק 1 אשמה, זכאות (חפות מאשמה) וגבולות המצפון

אנו מולכים שולל ומאמינים לשקר כשאנו לא רואים באמצעות העין שנולדה ומתה בלילה שבו ישנה הנשמה טובלת באלומות אור.
וויליאם בלייק

• אם נתבונן בזהירות מה אנשים עושים כדי שיהיה להם מצפון נקי או מלא באשמה, אנו רואים כי המצפון אינו מה שאנו למדנו להאמין שהוא. אנו רואים כי:
• למצפון נקי או אשם יש מעט במשותף עם טוב ורע. הזוועות והעוולות הגרועים ביותר מבוצעים במצפון נקי, ואנחנו מרגישים אשמה כשאנחנו עושים משהו טוב כשהוא סוטה ממה שאחרים מצפים מאיתנו. אנו מכנים את המצפון שבאמצעותו אנו חשים אשמה או חפות, ניקיון מאשמה – כקול המצפון האישי שלנו.
   למצפון האישי שלנו יש סטנדרטים שונים רבים לכל אחת ממערכות היחסים שלנו: סטנדרט אחד למערכת היחסים עם אבא שלנו, אחר למערכת היחסים עם אימא, אחד עבור הכנסייה, או מקום העבודה. כלומר, אחד לכל קבוצה אליה אנחנו שייכים.
•  בנוסף למצפון האישי, אנחנו גם כפופים למצפון מערכתי. אנחנו לא מרגישים ולא שומעים את המצפון הזה, אך אנחנו חווים את ההשפעות שלו כאשר נזק או פגיעה מועברים מדור אחד לדור הבא. הנושא הראשי של ספר זה הוא המצפון המערכתי הבלתי נראה הזה, על הדינמיקות וסדרי האהבה שלו בסימטרייה החבויה של האהבה.
• יתרה על כן, בנוסף למצפון אישי, שאותו אנו מרגישים ולמצפון מערכתי, שעובד באמצעותנו גם אם איננו מרגישים אותו, יש מצפון שלישי שמנחה אותנו לכיוון השלם הגדול יותר. דרוש מאמץ גדול ללכת אחרי המצפון השלישי הזה, אולי אפילו מאמץ רוחני, מפני שהוא קורע אותנו מציות לתכתיבי משפחתנו, הדת, התרבות והזהות האישית שלנו. המצפון של השלם הגדול דורש מאיתנו, אם נרצה, שנשאיר מאחור את מה שאנחנו מכירים ונלך אחריו. מצפון זה הוא בלתי ניתן לתיאור. הוא מסתורי והוא אינו פועל על פי חוקי המצפון האישי והמערכתי, שאנחנו מכירים מקרוב יותר.

השאלה
אנחנו מזהים את המצפון שלנו כמו שסוס מכיר את הרוכבים עליו, והספן מזהה את הכוכבים שעל פיהם הוא קובע את נתיבו. אבל הרבה רוכבים על הסוס – והרבה ספנים מנווטים את הספינה, וכל אחד מהם מונחה על ידי כוכב אחר. נשאלת השאלה: מי יפקד על הרוכבים ובאיזה מסלול יבחר קברניט הספינה?

התשובה
תלמיד שאל את המורה שלו, “אמור לי מה זה חופש.”
“איזה חופש?” שאל המורה.
“החופש הראשון הוא טיפשות. הוא כמו סוס שזורק את הרוכב מעליו בצהלת ניצחון, רק כדי להרגיש את האוכף הדוק יותר.
החופש השני הוא חרטה. חרטה היא כמו הספן שטובע ביחד עם הספינה, לאחר שהפליג איתה לתוך השונית, במקום למצוא מקום בטוח בסירת ההצלה עם האחרים.
החופש השלישי הוא הבנה. ההבנה מגיעה, למרבית הצער, רק אחרי הטיפשות והחרטה. היא כמו אלומת חיטה המתכופפת ברוח, ובגלל שהיא מתכופפת בנקודה החלשה, היא מחזיקה מעמד.”
התלמיד שאל, “זה הכול?”
המורה אמר, “רבים חושבים שהם מחפשים את האמת של נשמתם, אך זוהי הנשמה הגדולה יותר שחושבת ומחפשת בתוכם. כמו הטבע, היא מאפשרת מגוון רחב ומחליפה את מי שמנסה לרמות באנשים אחרים. לאלו המאפשרים לנשמה הגדולה לחשוב בתוכם, היא מאפשרת, בתמורה, קצת חופש, עוזרת להם כמו שנהר עוזר לשחיין לחצות לגדה השנייה אם הוא מתמסר לזרם ומוכן להיסחף לאורכו.”