פתיחה

אלה הם צהרי יום ראשון של סוף אפריל, 1999. שדרת הברושים הגבוהים מתכהה מעל דרך הכורכר הלבנה המובילה אל היער ואל בית הקברות של משמר העמק.

כאן, בלב היער, במקום שהיה מן האהובים על גיא, הוא עושה עכשיו את דרכו האחרונה. נסיך היער שנולד כאן לפני כמעט 37 שנה – חוזר אל מעבה היער. כל מי שבא ונאסף למסע זה של פרידה, מרגיש את כאב ההחמצה ושואל את עצמו: למה? מה היה אפשר לעשות אחרת? ואיך? שואל ויודע, בו זמנית, שלשאלות אלו אין תשובה פשוטה. סוד טמון כאן, חידה בלתי פתורה. חידתם של חיים שנוצרו באור, בתקווה ובאהבה ואז שקעו לאפלה.

ככל שיעבור הזמן, יעברו השנים, ייפרדו השבילים ויתפזרו האנשים המתקבצים כאן עכשיו ללוותו – ככל שהמרחק יגדל – לא תיפתר החידה: מה התרחש לילד שמש זה, שכך נסק, התרסק ואבד?

האם היה זה מות אביו שהשאיר בו חותם של כאב שהלך והתפשט בתוכו? האם היו אלה המעברים לאורך הילדות? – ממשמר העמק, לגת, למשמר העמק, לחיפה, ושוב למשמר העמק? האם היו אלו נטיות גנטיות בלתי ידועות שפירקו את נפשו? ושמא חוויות הצבא והמלחמה? הסמים, על השפעותיהם המבלבלות והממכרות? או אולי החיפוש הרוחני, אותו מעוף מסוכן אל מה שנמצא מעבר לסף?

וגיא, כל כך יפה היה במעופו. ובכל זאת – הוא עף גבוה מדי, קרוב מדי לשמש, מהיר יותר מהמהירות המוכרת לבני מינו, נמשך בחבלי קסם אל האור והזוהר שהביאו לאובדנו.

אנשים רבים מתקבצים כאן בשעת צהריים, כולם המומים, מיוסרים ולא מאמינים: משפחת פילינגר מגת, משפחת שדמי ממשמר העמק ומשפחת שדמה מחיפה, חבריו, ידידיו ומלוויו של גיא – מגת, מחיפה, מתקופת הצבא, מהרדוף וממשמר העמק, ה"טובים" וה"רעים", הרוחניים והארציים, הגברים והנשים, הלוחמים והאוהבים, מכל וכל ומארבע קצוות הארץ. נסיך היער נטמן באדמת היער, ילד השמש נטמן בלב האדמה וחידת גורלו חגה מעל הקהל השותק בשאלה ובקשה.

ולרגע, סביב האדמה הפתוחה, מתחברים האנשים השונים שהקשר היחיד ביניהם עובר דרך היכרותם עם גיא. כל אחד מהם נושא בתוכו רסיס אור, פיסת זוהר ממי שהיה גיא בעבורו. כל אחד נוצר בתוך ליבו אהבה גדולה לגיא ותחושת החמצה גדולה על מותו. ויחד, ללא מלים, קהילת אנשים זו מקיפה ונושאת יחד את כל פיסות חייו המנותצות, את חלקי נפשו השסועים. לרגע אחד שימהר לחלוף הם מאחדים את גיא בתוכם – עבורם ועבורו.

עשר שנים לאחר אותו רגע יצאנו למסע הספר הזה. המרחק ההולך וגדל כמו ביקש ששוב ייאספו האנשים שגיא היה יקר להם, יעלו את זכרו, יספרו עליו וינסו להבין– מי היה? מה קרה לו? מה השאיר אחריו? וגם לשמר משהו מדמותו של גיא, עבורם ועבור כל מי שגיא היה יקר לו, ואולי גם עבור אלה שנולדו וייוולדו בעתיד ולא זכו להכירו.

במהלך השנה שבה נארג ספר זה התקיימו שיחות עם אנשים שונים שהיו קשורים לגיא, חומרים כתובים נאספו ונערכו, חוברו לתמונות ולאיורים. רסיס-רסיס נאסף חובר יחדיו והחוט שניתק נטווה מחדש לסיפור חייו המורכב של גיא, שדומה כי אף אחד ממי שהכירוֹ, לא ידע את כל פרטיו על בוריים ושגם כעת, לאחר שתמה המלאכה, נותרו בו אי אילו פרטים עלומים.

אל הסיפור הצטרפו קולות מלוויו שכתבו ותיארו מנקודת מבטם את גיא שלהם. כך שהספר מורכב בחלקו מהסיפור הביוגרפי של גיא – שנכתב על ידי, בתהליך ממושך של ראיונות ושיחות – וחלקו נכתב על ידי אנשים שונים, במהלך השנים או במיוחד עבור הספר הזה. שיבצתי בספר קטעים מכמה מקורות ספרותיים שהיו חשובים לגיא: הספר במבי, אליו היה קשור בילדותו; ג'ונתן ליווינגסטון השחף, שליווה אותו בנעוריו; וזן ואמנות אחזקת האופנוע, שליווה אותו בבגרותו.

ומתוך המעגל הרחב, מן ההיקף, מתוך מה שסבב את גיא – ניסינו לתאר ולבטא את המסתורין של חייו. את אותו מסתורין שרק גיא היה רשאי לענות עליו תשובה ישירה מתוך עצמו, ואנו יכולים רק להעיד עליו.

נדמה לי שבכל פעם שקבוצת אנשים לוקחת על עצמה משימה לא מובנת מאליה שכזו – להתבונן על אדם קרוב ויקר לה, להכיר מקרוב יותר את מהלך חייו ודרכו, לספר עליו ולשאול שאלות לגביו – מתרחבת ומתרוממת נקודת המבט ואפשר לנשום מעט בתוך כאב האובדן הגדול. ואז, אולי, יוכלו חייו של גיא – על כל מורכבותם ועל החידתיות שבהם – להפוך להיות בתוך נפשנו ונפש קוראי ספר זה לכוח של מרפא, אהבה ואנושיות.

נועה ברקת