יום ראשון שהוא גם יום ראשון לעבודה בחיי החדשים. לקחתי את הלפ-טופ, המשקפיים והלכתי מהבית שבו אני מתארחת אל המשאית. התיישבתי על הספסל והנחתי את הלפ-טופ על שולחן האוכל. אופס. אין לי אינטרנט.  

גיחה נוספת לבית האבן והראוטר האלחוטי נשלף מהקופסט וחובר. זהו! אפשר לעבוד בענן ושהכל יישמר. שקט אפף אותי, ורוח התגנבה מהחלונות הפתוחים וציננה אותי. אחרי זמן מה שמעתי את יללותיה של סושי, הכלבה של אחותי. נקשרנו אני והיא. היא התחננה שאשחרר אותה. וידאתי שעשרת החתולים סיימו לאכול והוצאתי אותה. היא קשקשה בזנבה ונשכבה ליד המדרגות למשאית.

עבדתי זמן מה, מתרגלת לפוזיציה החדשה (כרית נוספת מאחורי הגב, היכן לשים את המרפקים?). מדי פעם הצצתי אל המשאית ודמיינתי את הצבע שאני רוצה בחדר השינה ובמטבח. צהוב? כתום? כחול מרגיע? בטח לא בז'.

שעתיים עברו במהירות. קיפלתי את הלפטופ ויצאתי לפגישה.

כשפנטזתי את היציאה למסע, ראיתי בעיני רוחי הגעה למקומות שונים ופגישות עם אנשים מעניינים. דמיינתי גם כיצד אני מתארחת במקום כלשהו וכאות תודה יוצרת ערב פתוח באחד הנושאים שעליהם אני מרצה ומלמדת.

לילך בנימיני-קורש ממרחביה מלווה נשים וזוגות במעגלי ההולדה – הכנה להריון, הריון, לידה, הנקה, הורות ועוד. ילדיה מתחנכים (אפשר לקרוא על הסיפור המשפחתי שלהם כאן).

נפגשנו לראשונה בקורס סיפורי לידה שעשיתי לפני כמה שנים. באחת מהפעמים שכתבתי על כוונותי היא הזמינה אותי לבוא לבקר עם המשאית וסיפרה שהיא בהתחלת כתיבת ספר. 

נפגשנו במרכז גְּדֵלִים שנמצא בסמוך לביתה במושב, לשיחה על החיים, חלומות וכתיבה. יצאתי משם שמחה, עם פרק מודפס ראשון לעיין בו ועם ערב שנעשה במשותף בשבוע הבא.

לילך עובדת בעיקר עם נשים בתרפיה מכוונת לידה ומשלבת התמקדות עם עבודה הורית. חשבנו מה יהיה לנו כיף לעשות יחד ותפרנו ערב שיש בו גם הרצאה חוויתית של על שפת הלידה – סיפורי לידה במבט ביוגרפי והן עבודה דרך קונסטלציה משפחתית. שילוב שנראה לי מעניין ומיוחד.

חזרתי מהלך של מאתיים מטרים למזגן. שמחה ומרוצה. כן ככה בדיוק רציתי. ועוד לא נגמר היום.