16 באוגוסט 2017 –

אוקיי. שבוע עבר. כל יום יותר פונקציות עוברות למשאית. מתגבשת שגרה. קצת מוזר שאי אפשר להתניע ולנסוע, ואני מבינה שהסיבה שאני רוצה לנסוע היא לא כי לא כיף לי, אלא בגלל שאני רוצה הביתה.

נעים לי כאן, באמת, ואני יכולה לדמיין יום שלם במשאית – מה שיקרה בקרוב, כשאחותי ומשפחתה יחזרו לביתם. ואני יכולה להתגבר על יצר הנדודים שלי עד שיגיע הרישיון. ולהסתפק בנסיעות לכאן ולשם. זה רק – שאני מזהה שאני מתגעגעת הביתה.

למה בדיוק? לא ברור. זו מין תחושה עמומה כזו של חוסר נחת. מתעוררת בעיקר אחרי הצהריים משום מה. אני נזכרת שגם בבית היה לי את אותה תחושה בדיוק. שאולי בכלל זה קשור לשעה ארבע שבה היינו הולכים להורים. אולי זה בכלל קשור לכמיהה עמוקה יותר להרגיש בבית.

מה שמעלה את השאלה – מה גורם להרגיש בבית? ובאיזה מקום בבית מרגישים באמת בבית? ומתי? ולכמה זמן?

אם בא לך לשתף אותי בתשובות שלך, אני אשמח. כי האמת שאין לי מושג. אני חוקרת את זה בעצמי בטריטוריה הלא מוכרת שאליה נכנסתי. ואני סקרנית – מה זה בית בשבילך?

בינתיים הבית בשבילי הוא הרגע שבו המאוורר מגיע בסיבוב שלו אל הפנים שלי ואני נושמת עמוק ומרגישה שהכל בסדר, שאני כאן. גם אני רוצה להיות שם.