הצעד העיצובי הנועז ביותר שעשיתי עד כה היה לרפד את כריות המושבים. צבעים  אדומים וססגוניים עלו בדעתי. זהב ושני. כמהתי לבחור משהו שיבטא את האני החדשה והנועזת שאני רוצה להיות. ויתאים למשאית האדומה. 

לקחתי איתי חברה, היא ידועה בטעמה הטוב. במשך השנים למדתי ממנה הרבה בכל הקשור לאיך עושים בית – וילונות, כריות, שטיחים ותמונות. ביום רביעי שעבר פקדנו את הרפד – סככה פתוחה בבסמת טבעון – שבה אפשר לרכוש כיסויים חדשים לרכב, ולרפד כל דבר העולה על דעתך.

מיששנו והתלבטנו שעה ארוכה. אדומים או ירוקים? כחולים או צהובים? ובאיזה שילובים? ניסיתי להיות נועזת, אבל הלב לא רצה אדום וזהב. לא דרקונים ולא שושנים. ולא פרחים. לבסוף נפלה הבחירה על כחול אפור צהוב. לקח לנו עוד רגע ארוך להחליט מה ילך על מה. פסים או נקודות?  להתבלבל פעמיים ולשנות ברגע האחרון. בזמן הזה הרפד סיים שלוש ספות ושתי כורסאות. אבל היה סבלני ומתורגל ולא התייאש.

עד שבת זה מוכן, אמר וכבר פשט על המזרנים והפשיט מעליהם את הבד בצבע חולצה שומרית . זה לא היה דחוף. ממילא היינו בנופש בקיבוץ . ימים שעד מהרה התמלאו בשלוש ארוחות בחדר האוכל, שיחות עם חברים ואורחים. אחד מהם, שכנראה נודע לו איכשהו (הארוחות משמשות בעיקר להעברת מידע מסוג זה) על בית המשאית, ניגש לדבר איתנו ארוכות. הוא נשוי לבת קיבוץ לשעבר, והכרנו קודם, אך מעולם לא החלפנו יותר מהנהון מנומס. הסתבר שהוא ורעייתו מטיילים בעולם כבר שבע שנים. אין בית. רק פינה קטנה לשים את הראש בין לבין. דיברנו ארוכות על ההקלה, על ההתרגשות, על ההתחדשות ועל החיים עם מעט דברים. וגם על מתי ואם בכלל נמאס מכל זה).

בשבת חזרתי לקחת את המזרנים המרופדים. חזרנו למשאית והנחתי אותם אחרי כבוד במקומם. השילוב של הכחול והצהוב האיר את פינת הישיבה. נראה לי שכבר ידעתי קודם שלא באמת בחרתי  צבעים נועזים.  כבר בחרתי אותם בעבר מסתבר… יש לי תיק, וילונות ואפילו נעלים בשילוב הזה. אפילו התמונה שהשארתי איתי מטעמים נוסטלגיים מכילה את הצבע הזה בתוכה.

אז אני לא כזו אמיצה בכל הנוגע לצבעוניות. אבל הריפוד מוצא חן בעיני.  ומוצא חן בעיני להשקיע מאמצים ותשומת לב לבית שלי, יהיה גודלו אשר יהיה.

עכשיו, הגיע הרגע להחלטה גורלית אחרת – באיזה צבע לצבוע את פנים המשאית? אולי אני לא נועזת אבל בהחלט אני לא נערה של בז'…