מי את מרים?

יום שלישי

מיד אחרי ארוחת הבוקר, אנחנו נוסעות  עם מיסיה לוי לסנטה מקסימה, העיירה הסמוכה לראות את הגולגולת של מרים המגדלית. היחס כאן לחלקי השלד של הקדושים מעורר בי קבס.  זו מורשת קדומה של תהלוכות עם חלקי גופות ואני מנסה לראות אם יש בזה משהו שמדבר אלי. אולי הקשר לשושלת? ג’ינה אומרת שלמראה הגולגולת עבר אותה רטט ארוטי ואקסטטי. אצלי זה לא קורה. אולי זה משהו  שחולף רק אצל גויים? לוי מתוודה שסבא שלו היה יהודי.  אולי סבא של סבא. הוא כבר נולד נוצרי ועכשיו עוזר לעולי הרגל. בדרך הוא מספר שהמערה של סנט בום היתה מקום שכל מלכי ומלכות צרפת עלו אליו לרגל, ושעוד טרום הנצרות היא היתה  קדושה לדיאנה האלה היוונית ושהפאגנים היו באים לכאן לטקסים  שלהם.  אנחנו נכנסים לכנסייה, אני רואה את הגולגולת המיוחסת למרים המגדלית, מולבשת בזהב ומוצגת לראווה לרגל החג. אני נחרדת ומחכה בחוץ.

מיסה לוי מביא אותנו לתחנה המרכזית ב אקס סנט פרובאנס – משם אנחנו לוקחות אוטובוס לאביניון, משם רכבת לפרפיריון ומשם אוטובוס לעיר קטנטונת שבה מחכה לנו קתרין שתיקח אותנו לבית שלה בכפר Arboussols. כל המסע לוקח לנו 7 שעות, ואנחנו מגיעות רצוצות לחדרים המלכותיים, בבית ההארחה שקתרין ירשה מחברים של הבן שלה. היא מתכוונת למכור את המקום, בעיקר בגלל מיסי הירושה היקרים ולרגע אנחנו מפנטזות לרכוש את המקום. קתרין מכינה לנו וארוחת הערב  – יין, פשטידה וסלט, ואנחנו אוכלות בגינה מול נוף ההרים. הלוואי ויירד גשם, נאנחת קתרין.  אני הולכת לסוויטה המלכותית, ונרדמת מיד. ישנה כמו אבן בבית שחצוב מהסלע.

מסקנות של יום שלישי – גולגולות ועצמות לא מדברות אלי. לפעמים מעברים הם קסומים. רצוי לשלב עם יין.

יום רביעי

הבוקר נפתח בהליכה דרך הכפר לכנסייה עתיקה מחוצה לו. מתברר שיש מדרג כנסייתי שאני כרגע לא זוכרת וזו סתם כנסייה נטושה בחורשה. המיקום מהמם ואחרי ששוב לא נוח לי בפנים, אנחנו מתיישבות ואני מציעה שנעצום עיניים. כמעט מיד אני שומעת תקשור מהסלעים. אני לא מתקשרת באופן מודע, אבל הגרנטים העצומים כאן מחליטים להעביר לי מסרים. הם מתחילים בסקירה היסטורית ארוכה על הקשר שבין האבנים לאדם ואיך הכוחות האלוהיים התגלגלו לאבנים כדי שיהיה לנו אדמה מתחת הרגליים. הם מוחים על זה ששכחנו את עומק ההקרבה. הם מזכירים שאבני הבניין של הבתים ושל הכנסיות לקוחות מבשרם. אני שואלת אם הם מבקשים ממני משהו והם משתתקים. אולי רק רצו לשתף. 

בדרך מתפתחת שיחה על מרים – האם היא היתה אישה מינית? האם זה שכתוב שהיא היתה זונה זה אומר שהיא מינית? אנחנו נקלעות לאי הבנה תרבותית כלשהי. איזו יבלת רגישה והשיחה באנגלית נהיית משונה. ברור  שהקשר בין זנות למיניות מדלג מעל העובדה שזנות מחפיצה ומנצלת נשים. לי ברור שמרים המגדלית לא היתה זונה. זה לא כתוב בשום מקום. ואם כבר, היא היתה כוהנת האלה שהכירה פרקטיקות של מין מקודש. כתוב אמנם ששכנו בה שבעה שדים שישוע גירש,  אבל גם למלים האלו יכולות להיות עוד משמעויות, במיוחד שמבינים שהמילה demon  (דמון=שד) מגיעה מהמילה diamond =יהלום ושאולי לא גירוש שדים התבצע שם אלא יותר ביקוע יהלומים.

אנחנו נוסעות לכנסייה הגדולה יותר בכפר הסמוך, מקום יפה שיש בו גם בית קפה וחנות וסיפור מיוחד על הצעירים ששיפצו את המקום בשנות הששים וחלמו על מקום שיתופי. חוזרות לצהריים ולמנוחה קלה לפני הכנסייה הבאה.

אחרי הצהריים אנחנו מבקרות במתחם שהוא שילוב של כנסייה ואתר צליינות עתיק. המקום עושה לי שמח. הוא מלא פסלונים עליזים וזימתיים שמעידים שלא משנה במה האמינו הצליינים הם ידעו להינות מהחיים. אנחנו מסיימות את היום בכפר אמנים חביב על יין וסלט.  אין לי חשק לכנסיות יותר.

מסקנות של יום רביעי – אמונה זה טוב, מיניות זה עוד יותר טוב. השילוב הוא מנצח.

יום חמישי

אנחנו נוסעות הבוקר לארץ הקתרים, כלומר במעלה הפירנאים. חוצים במעבר גלמוש החצוב בסלע ויורדים למנזר שנמצא באמצע הדרך בין הנחל לכביש. המקום כובש את לבי. אם כבר עבודת האל – אז בדיוק כאן, במערה טבעית, במקום מבודד. אנחנו שותות קפה משובח בבית הקפה החביב ורוכשות מזכרות תיירותיות. הדרך למעלה עוברת בתוך מנהרה בהר והיא חשוכה. קתרין רוצה שנחווה מזה זה ללכת אל תוך החושך. קטן עלי. אני מבינה שדווקא אני רוצה להתאמן בכיוון ההפוך. 

אחרי כמה התברברויות בשטח אנחנו מגיעות לבית הסודי של פביאן ליד רו דה לה שאו. פביאן היא שאמנית ודולה ואישה מצחיקה מאד. הבית שלה קטנטן ואחרי הארמון שבו ישנתי, אני קצת נחרדת מהאפשרות לישון על מזרן ולקום בלילה, לרדת מדרגות ולהשתין על הדשא. אבל עוד קודם לכן, אנחנו יוצאות לרו-דלה לה שאטו.  הסיפור של הכפר עתיק ומוזר ומתואר קצת ברומנים שהוזכרו קודם. היה היה פעם כומר די עני בשם מונסגור שהתעשר בפתאומיות ובנה כנסייה למרים המגדלית. השמועות על ההתעשרות התכנסו לסיפור שהוא מצא מסמך כלשהו שמכיל סודות אסורים ושבתמורה לשתיקתו – קיבל את הכסף. עוד טוענים שהוא פיזר רמזים בכנסייה ובכפר באשר למהות הסוד.  אנחנו עורכות סיור בכנסייה ואני נמלטת במהירות לגינה כדי לנשום קצת אוויר צח. אם יש סודות בכפר, אני לא במצב קליטה.  אנחנו נכנסות לחנות הספרים וטל רוכשת ספרים מקצועיים בשעה שאני רוכשת סבונים טבעיים במחיר מופקע. 

אחר כך אנחנו הולכות עם פביאן לטקס המערה הסודית של מרים המגדלית. זו הכוונה, אבל אחרי שעות של הליכה, פביאן אומרת בעצב שרוחות המקום הסתירו את המערה מפנינו ושנעשה את הטקס שלנו במקום אחר. אנחנו מתיישבות על הסלעים והיא פוצחת בשירת אווה מריה בארמית. אחר כך אנחנו שרות מחרוזות של שירים בעברית שפביאן מכירה מכנסים של Dance for peace וממשיכות לארוחת ערב שמתארגנת לאיטה מול האור הדועך. אני שואלת את פביאן מי זו מרים המגדלית בשבילה והיא עונה שזו אישה שלא מוותרת, שמשמיעה את הקול שלה ולוקחת לשלב הבא. 

מסקנות של יום חמישי – לפעמים רוחות המקום לא מאשרות כניסה, לפעמים אנחנו מתבלבלות, לפעמים אין סודות.

שישי

הבוקר נפתח בהליכה חשאית לעץ האלון העתיק. מתברר שאת שטח האדמה שהיה בבעלותה של אישה מיוחדת במינה מנהל כיום הבן שפחות מחובר לאנרגיות. לא מתאים לו שאנשים מסתובבים בשטח שלו וסוגדים לאלון, אלא אם הם משלמים. פביאן אומרת שניקח סיכון. כשאנחנו נכנסות לשביל היא מפזרת מהאבקה שלה ומתפללת לישויות היער. זה חמוד. זו דרך קצרה ועד מהרה אנחנו ליד האלון. הוא באמת כביר ומרגש. עץ כזה שראה הכול ושבטוח רקדו סביבו בתולות ונשים בימי קדם. פביאן אומרת שהוא שמח שבאנו, ואני נוגעת בו ומבזיקה בראשי תמונה של אלון עתיק אחר שנמצא ליד משמר העמק, קיבוץ הולדתי. איכשהו אני מבינה שהוא מבקש שאמסור ד”ש… אני חושבת על האלון של ילדותי, ועל בית הקברות המוסלמי שהיה למרגלותיו. כשהתחילו לחזור למקום ערבי ארץ ישראל ולציין את הנכבה, או סתם לפקוד קברים, החליטו בקיבוץ לשים חצץ על השטח ולהקשות על הגישה. אני מצטערת בשביל העצים ובני האדם שחושבים שהם מעל הטבע.

אנחנו נפרדות מפביאן ויוצאות חזרה, דרך מעבר גלמוש אל מחוזות מוכרים.אין לי כוח לכנסיות יותר וכשאני מנסה לתאר מה מתחשק לי הבוקר עולה במוחי האטרקציה התיירותית – אני פשוט רוצה שופינג וימי ביניים. וכך אנחנו מגיעות לעיר המקסימה ביותר שכוללת שני רחובות של חנויות מכשפות, מיצי פירות וכל מה שתיירת יכולה לחלום עליו. קתרין קצת פחות מתלהבת מקניות ופזרנות ותיירות. חבל, יכולתי לבלות במקום עוד יממה לפחות.

היום מסתיים במותשות כללית. קתרין מודאגת מניקיון וסידור הבית שאליו יגיעו אורחים בהמשך החודש. אנחנו מבטיחות לנקות במהירות והיא מופתעת מקצב הניקוי של הסלון. תוך כדי הניקיון אני מבינה את הפטנט ומגלה לטל המזועזעת – כאן לא שוטפים עם מים, נוטלים מטלית, טובלים אותה במים ומורחים את האבק. ממילא אין מגב להוריד את המים. על יין ושאריות אוכל אנחנו סוגרות את היום האחרון שלנו עם קתרין. בדיוק אז מתחיל לרדת גשם ואנחנו מאושרות. ניצחנו את הבצורת.

מסקנות של יום ששי – אלונים  מוסרים ד”ש. לפעמים צריך לדעת למרוח ויש עננים שמורידים גשם

שבת

אנחנו מתכננות להגיע לסנט מארי דה לה מאר – נקודת ההגעה של מרים המגדלית והשליחים. אה נכון, באנו בעצם בגללה, זה קצת נשכח מאיתנו. בשביל זה צריך לצאת מוקדם ולהספיק לנסוע לפני הפקקים של סוף השבוע. קטן עלי, אני מתייצבת כבר בשש בבוקר לשטיפת, כלומר מריחת החדר שלי ומציעה את שירותי המריחה שלי גם לטל. בשמונה וחצי נשאר לנו רק המטבח. בתשע אנחנו מוכנות לצאת לדרך אבל אז מתברר שקתרין סיכמה עם מישהו מהכפר שיהיה אחראי מפתחות והוא מגיע רק בעשר וחצי. אני מקללת קצת את ההשכמה המוקדמת שלא לצורך ואת הבדלי המנטליות ואת זה שאני לא אוהבת לחכות!

ב-11 אנחנו יוצאות לדרך. ב-12 אנחנו בפקק. ב-14:00 מחלייטות שנוותר על סנט מארי דה לה מאר, רוחות המקום כנראה לא מעוניינות שנגיע, ושניפרד באביניון שאליה אנחנו מגיעות בסביבות 16:00. קצת קשה להסתובב עם מזוודה בעיר וגם יורד קצת גשם, אבל החתונות בכיכר הכנסייה משעשעות אותנו ואנחנו מסתובבות קצת, מורעבות ומגלות שהמסעדות סגורות. רק בשבע מתחילים ארוחות ערב. באמת… זה מקום מסודר כאן. אנחנו מחליטות לקחת כבר את הרכבת לשדה התעופה. אנחנו רוכשות כרטיס ואז מתברר שהוא לשעה מאוחרת יותר. לרכבת שנכנסת עכשיו לתחנה אין יותר כרטיסים. אנחנו לא בטוחות מה זה אומר, והכרטיסנית אומרת לנו שזה בסדר לעלות עם הכרטיס הזה. היא רק שוכחת לציין שהרכבת אינה עוצרת בשדה התעופה, וכך אנחנו מוצאות את עצמנו רעבות עדיין שוב במרסיי. רוחות המקום של שדה התעופה בלבלו אותנו.

אחרי שאומרים לנו לקנות כרטיס חדש, טל מתעצבנת וקוראת למפקחת שבאה בחוסר רצון בולט, אבל אומרת שנעלה לרכבת בלי לשלם. מסתבר שלא בודקים. וכך סוף סוף אנחנו מגיעות לשדה התעופה. אמורה להיות הסעה של המלון, אבל אין לנו מושג איך מזמינים אותה. שתי צרפתיות צעירות מנסות לעזור לנו, מספר הטלפון של המלון שגוי ורק בסוף, איכשהו אנחנו מצליחות. בשעה הזו אנחנו מזמינות גם מקום במסעדה סמוכה. סוף סוף החלטה נכונה. אנחנו מתענגות על אוכל מושקע, יקר ומושחת מלווה במספיק יין.

המסקנה של שבת – גם שיבושים, טעויות, פקקי תנועה וחוסר הבנה הם חלק מהזרימה של החיים.