בבטן האדמה – מחשבות

אני מאמינה שאנחנו כותבות את הדברים הכי נחוצים והכי משמעותיים מתוך הכרות אישית עם בעיות, כאבים ופצעים. רק ככה אנחנו יכולות לכתוב מתוך הבשר, מתוך החוויה, ואם נשארנו בחיים כדי לכתוב – הרי שככל הנראה יש לנו מה לספר לאחיותנו.

מה דעתך על המוות? תמיד אהבתי את המוות. אהבתי את הרעיון שאפשר להפסיק להיות פה. שאפשר לפרוש. המוות מסקרן אותי. אני מבינה שזה רק טרנסופורמציה, התמרה, אבל עם כל הכבוד – בפיזי אתה לא פה. אני לא יכולה לחבק את אבא שלי שמת לפני שנה. אני צריכה למצוא דרכים אחרות להיות בקשר.

קיבלתי את הספר באנגלית כשהייתי בהריון השני שלי לפני 26 שנה, לקראת לידה בבית. זה היה מעשה חתרני אז. הכרתי רק אישה אחת שילדה בבית ואת אילנה שמש, שהייתה המיילדת שלי. קראתי בספר שוב ושוב, בעיקר את הסיפורים (יש גם פרק נרחב למיילדות) והרגשתי את האנרגיה שלו מחזקת אותי. אז עוד לא ידעתי את מה שאני יודעת עכשיו – זהו לא רק ספר על לידות בית, זהו ספר על ניהול אנרגיה ועל החיים. כמעט רבע מאה חלפה. השיח על לידות בית בישראל הוא שיח על זכויות ובחירה. ועדיין הוא אינו שיח על אנרגיה ועל החיים.

הספר מספר את סיפורי מסעותיה של ציפי בהודו, אלסקה, מדגסקר, סיני, דרום דקוטה ו? ציפי מחפשת ומוצאת את הנשים החכמות והזקנות, אלו שיודעות גם בלי לדעת איך הן יודעות. שחשות מחוברות לידע חי שעובר מאם לבת כבר אלפי ומאות אלפי שנים. היא שואלת אותן על נשים הרות, ועל לידות ובד בבד משתתפת בלידות, בטקסים סודיים ורושמת את רשמיה ואת הידע שמתגלה לה.

מירב שני ישראלי שלחה אלי את כתב היד של ספרה לפני כשנה וחצי. בדרך כלל אני לא נוהגת לערוך ספרי פרוזה, כלומר רומנים שבהם יש לבנות דמויות ועלילה. ואני נוהגת להפנות את הכותבות האלו לעורכות אחרות, מוכשרות ממני. למה אמרתי כן? אולי מפני שהספר נוגע בנושא קרוב מאד ללבי

את חגית קרצו אני מכירה שנים רבות, והדרכים שלנו הצטלבו במהלכן בהקשרים שונים. נפגשנו כשהייתי בראשית שנות השלושים לחיי, כשחגית טיפלה בשיטת אבי גרינברג. מאוחר יותר, ישבתי בביתה באשחר והגיתי בהוצאה לאור שאותה רציתי להקים ועלה השם – אדמה. עברו מאז 21 שנה, לכל חובבי היעוץ הביוגרפי. וכמובן – בנות לילית והספר של חגית שהתחיל והונח בצד. ועוד כהנה וכהנה – אין ספק, גברת קרמה בהחלט חיברה אותנו היטב.

7 זרעי מחשבות לקחת איתך אל הסתיו.