למות חכם

למות חכם, מתוך פרק 1: הזכות לחיים

תרגום: נועה ברקת

מניסיוני, אנשים הולכים שבי אחרי סיפורים. לימדתי בהרבה ערים ומסגרות, קהלים ומדינות, ואני יכול להעיד שרוב האנשים רוצים לשמוע סיפור. לא משנה אם יש לך רעיונות טובים, אם התאוריות שלך אלגנטיות, יש לך יוקרה ומצגת מושקעת, אף אחד מאלה לא יכול לגעת כמו סיפור ששווה לספר ושווה לשמוע. אף אחד מהם לא יענה על קשת של צרכים, אף אחד מהם לא יכיל את המסתורין של התודעה הקופצת לשמע סיפור שכדאי לשמוע אותו, אף אחד מהם לא ייזכר חודשים, שנים או גלגולי חיים מאוחר יותר ולא יסופר בזמנים קשים. לסיפורים יש את הכוח לעשות כל זאת, ועוד יותר. עם זאת, סיפורים צריכים יחס מסוים. יש תרבויות בעולם שבהן סיפורים הם נכסי מורשת, יקרי ערך כמו העצמות^[1] שבהן השתמשו הקדמונים – והן אכן עצמות השוק של הקדמונים – כדי לנשוף בהן כמו בחלילים על שפתי פייטנים נודדים, והם שייכים רק למתי מעט. ישנם סיפורים שיכולים להישמע רק על ידי מעטים, או על ידי אנשים בודדים בכל פעם, ובזמן טקס. יש סיפורים שנוצרו בזמנים של פולחן, הקרבה, נשיאת דברים. לאנשי האנישינאבג[2], בחלק שלי של העולם, יש סיפורים שאפשר לספר רק כשהאדמה ישנה תחת השלג, כשהפקעות בוקעות, כששמי הלילה כל כך כחולים־שחורים עד שהכוכבים הם כמו חורים מרופטים שנחפרו מן העבר השני כדי להכניס לזמן מה את אור העולם האחר לתוך זה שלנו.

מה הסיבה לכך שאפשר לספר את הסיפורים האלה רק אז? זהו החלק של הסיפור שיכול לספר אותו רק מי שהסיפור שייך לו, ורק בחורף. ואם אתם איכשהו מתכבדים בכך שאתה נוכחים כשהסיפורים האלה מסופרים, אל תחשבו שזה מקנה לכם את הזכות לספר אותם. זה לא כך. מחירם של הסיפורים האלו שולם פעמים רבים על ידי מספריהם, ולספר אותם היא עבודתם. זוהי זכות אם שמעתם סיפור שעדיין איננו שייך לכם כך שתוכלו לספרו. בתרבות שלנו, סיפורים מסופרים לשעשוע או להסחת דעת מכאב או שעמום ואינם שייכים לאיש. אנו מתקשים להבחין בין זכות לזכות יתר, ולא רק בנוגע לסיפור סיפורים.

סיפרתי את הסיפור הזה פעמים רבות, ואספר אותו כאן שוב. אני זוכר את האיש שבסיפור בכבוד רב, והוא עדיין חי וקיים בינינו. שמו מרטין פרכטל. כיום הוא סופר ומורה בארה”ב, אבל פעם היה חניך לשמאניות בשבט המאיה, אדם בעל יכולת אדירה לספר סיפורים. הוא מסוג מספרי הסיפורים שהייתם רוצים להיאבק איתו, ומפני שלא תוכלו להתמודד עם מה שהוא עושה עם המילים שלו, החוכמה שלכם תנצח ואתם פשוט תקשיבו. וכך ראוי. התרבות שלנו כל כך מכורה לפסיכולוגיה, להרגל החלול והמתמשך לנסות להרוג בכל הזדמנות אפשרית את אביך ואימך ועל ידי כך לשמוט את הקרקע מתחת לאנשי החוכמה, במקום ללמוד, בכל פעם שאתם נפגשים, ממש להקשיב להם מפני שהם נושאים משהו שמעולם לא ידעתם עד כמה הוא נדיר. ביום ההוא – ואני לא זוקף את נקודות הזכות לעצמי – בעיקר הקשבתי.

מספר סיפורים הוא אדם שיש לו את היכולת המולדת לדיבור תמציתי. זה מרגש להיות נוכח כשמישהו שהוא אומן במיומנות הזו מתחיל לבחוש בקדרה של: “זוכרים ש….” התמצות הזה אינו זלזול. זה לא שהוא מדבר בצורה חסרת נדיבות. העלילות הכבירות שלו סומכות על המילים שהן רוכבות עליהן, והזיכרונות שלו לא מתנדנדים וצולעים על אלפי מילים, כאשר יכולתו להתבטא היטב, כוללת אתכם, המאזינים, בהבנה של משהו שלא הייתם נוכחים בו בעודו קורה. אז כך סופר הסיפור, תוך כדי מלמולים והתפרצויות, הצהרות, עלילות והשבעות. לאחר שסיים, והשתתק לרגע, העניק המספר לסיפור האחרון את המרחב הראוי. ואז, אני לא יכול להיזכר כיצד, הוא הביט על פיסת העולם שהערצנו ואמר, “וואו, המקום שממנו אתם באים, הוא מוזר מאוד.”

ובכן, אָמֵן. אני חי במקום הזה כבר זמן מה – בתרבות השולטת של אמריקה הצפונית, ואני יכול לומר בביטחון שלא היה דבר במה שהוא אמר שיש לי ויכוח איתו, לא אז ולא עכשיו. למעשה, האבחנה שלו אמיתית ונכונה כיום יותר מאשר אז, כשדיבר. מה שנתפס כטבעי כאן, לא ניתן באמת לזיהוי בחלקים הילידיים של העולם. חיכיתי לשאר האמירה שהייתי בטוח שתגיע, עיבוד משוכלל של הטירוף המסוים שלנו, של ההשלכות של אורח החיים שלנו על עצמנו ועל העולם, אבל לא היה שום דבר נוסף. הסתכלתי לעברו וראיתי שהוא היה מסופק לגמרי מאבחנתו המקיפה, הברורה מאליה, המדויקת וההוגנת שהייתה ברורה לכל מי שהיה רגיש לטבע הדברים. הוא הרגיש שעשה צדק לנושא המדובר ונח על זרי הדפנה.

בתרבויות שבהן אין אוכל בשפע, כל אוכל הוא יקר ערך. אפילו אוכל שהוכן בצורה גרועה או ללא תבלינים, למשל, יכול להיות אוכל טוב. ארוחה קטנה בקערה נושאת את הסיפור העצום של גידולה או הציד שהיו כרוכים בהכנתה, כל הסאגה הסוחפת של איך הזרע או החיה הגיעו לידי האנשים, כל הפעמים שאותו אוכל נאכל באותו אופן כמו עכשיו, מצטרפים למשתה החסכני יחד עם כל אלה שעשו זאת קודם לכן. תרבויות עשירות בסיפורים מתייחסות לסיפור סיפורים בצורה דומה. מה שאנו יכולים לכנות סיפור קצר הוא עבורם חגיגה, והם מכירים בשנים הנדרשות כדי ללמוד ולחיות סיפור שלוקח רק דקה לספר. הם מקדישים זמן ארוך כדי לשמוע אותו. זוהי המיומנות של שומע הסיפור, החצי שלו או שלה בפרויקט.

נהנינו מכמה דקות של שקט. מספר הסיפורים בחסדו בחר להקשיב לכושר ההבחנה שלו, והוא ידע שבזמן שישבנו בשקט, חלק מאיתנו נשא תקווה שהוא יספר מתוך הניסיון האישי שלו עוד על המוזרות של המקום שממנו אנחנו באים, היה לו הרי עסק עם תיירים מ”הצפון” במשך שנים…

 “טוב,” הוא אמר לבסוף, “נראה לי שבמקום שממנו אתם באים, כולם מתעוררים כל יום ומצפים לחיות.” הוא הניד בראשו לאט קדימה ואחורה כמה פעמים. עבורו זו לא הייתה רק דוגמה לכמה מוזר כאן, במקום שממנו אני מגיע. זה היה הביטוי המלא ביותר ותמצית המוזרות שלנו, מתנוססת על הענף הרועד של הרגלי הבוקר שלנו. זו הייתה ההברקה המיותרת אך האדיבה שלו שנוספה על האמת שתיאר קודם לכן. והוא סיים עם הנושא.

זה נאמר בלי שום איבה, בלי זדון או אירוניה, שרבים מאיתנו לומדים בבית הספר או מצפייה בסדרות טלוויזיה. הוא לא היה מרוצה בגלל מה שידע על המקום שממנו באתי, וגם לא היה מרוצה מכך שזה כך. הוא אמר זאת מתוך צער אמיתי עלינו, ותחושת תמיהה שיכולנו, כנגד כל הראיות הסותרות ובניגוד לטובתנו הנעלה, להמשיך לקום כך, כל בוקר, עם ציפייה לחיות. אני מספר לכם את הסיפור הזה, לאחר שנים בעסקי המוות, עם אותה התמיהה.

חשבו על זה: האם זה חייב להיות כך שאנו מתעוררים כל בוקר בציפייה איתנה ובלתי ניתנת לערעור – לחיות? האם אפשר להתעורר בדרך אחרת? האם עלינו לעשות זאת? לרוב, מי שישמע את הסיפור הזה בפעם הראשונה ידמיין שאנשים שמתעוררים ללא ציפייה מיוחדת לחיות, עושים זאת כי משהו גזל מהם את הציפייה הזו – יהיה זה הפטליזם של דתם או חיי היומיום העלובים שלהם או ההשלמה עם האומללות הבסיסית בגלל שיעור גבוה של תמותת תינוקות או משהו דומה. רבים מאיתנו מרגישים שאם הם היו יכולים, הם היו מתעוררים מלאי מרץ ותשוקה, מתודלקים בוודאות הצודקת והמקודשת שחייהם הם זכות שיש לממש אותה. ללא אפשרות בחירה זו, נראה שאנשים הם בעלי ציפיות נמוכות ומדכדכות מהחיים. אילו היינו יכולים, חלק מאיתנו היו מחזקים את כוח ההשפעה והקשרים שלנו והיו עושים משהו למען האנשים האלה. היזמים מבינינו היו עוקפים את ארגון הבריאות העולמי והארגונים הלא ממשלתיים ולוקחים את העניינים לידיים, כדי לפטור את האנשים האלה מהדיכאון שלהם, לתת להם את הסיכוי ההוגן שמגיע להם לקבל איזושהי גרסה של מה שיש לנו, לתת להם הזדמנות לחיות כמונו, זוהי זכות אדם בסיסית, כפי שאנחנו אומרים.

במקומות כאלה יש קשיים פיזיים ורגשיים שרובנו כאן מעולם לא התמודדנו או דמיינו כמותם. תמותת התינוקות, מוות אקראי ממחלה שניתנת לטיפול ושלילה של “הצרכים הבסיסיים” שהתיירים במקומות אלו מקבלים כנתון, כל זה קיים שם ועוד, ועדיין ייתכן שזה לא יוביל לדיכאון. צער וקינה ללא ספק, והרבה. אבל דיכאון הוא לא התוצאה הבלתי נמנעת של סוג כזה של קושי.

במקום הזה שממנו באתי, ועבדתי בו לפרנסתי, ראיתי בכל יום בעבודה את “ההתעוררות בציפייה לחיות”, ומה היא גורמת לנו. ראיתי יכולת מופחתת לסבול ולהתאבל. בריחה מאי נוחות, קושי או מוות. אנחנו סובלים משיעור כה גבוה של דיכאון שהיה מוכרז כמצב חירום אילו היקפו הנרחב היה ידוע. התעוררות מדי בוקר, כמו שהיא נעשית אצלנו, מבטיחה תעסוקה לכל אנשי המקצוע בתחום בריאות הנפש.

התרבות הזו מאמינה בציפייה לחיות. זוהי זכותנו, דרך החיים הבלתי מעורערת שלנו, הרואה את החיים כדבר חיובי, ראוי וטבעי. אבל החפיפה בין הציפייה לחיות והדיכאון, כשני חלקים של חיינו כאן, היא משהו שיש לשים לב אליו. יש אפשרות שהתעוררות כל בוקר בציפייה לחיות, והדיכאון הנרחב שמתרחש כאן, קשורים זה לזה, שלאחד יש תפקיד כלשהו בגרימה או בתרומה לשני. ויכול להיות שהציפייה לחיות, בעצם אינה ההצעה תומכת החיים ששוב ושוב אמרו לנו שהיא.

הציפייה להמשיך לחיות תומכת בחייכם, רק אם האמונה שלכם על החיים מכוונת ומוגבלת לעצמכם, אמונה שכל מה שיש לנו זו הזדמנות פחות או יותר שווה לעשות משהו מחיינו, שמגבלות וגבולות הן תוצאות מיותרות אך מצערות של חוסר המוכנות שלנו לחלום בגדול או ללכת הביתה, ושלמות זו רק אפשרות אחת מבין סגנונות חיים רבים. להתעורר כל בוקר בציפייה לחיות, היא הדרך שבה אנשים אוחזים בחיים במרחק בטוח כמטווח יד. היא מאשרת, בלי להתחשב בראיות שכנגד, את מה שאנו מאמינים שהחיים שלנו אמורים להיות כדי להיחשב כחיים טובים, אם יש אלוהים ראוי לשמו שמנווט את כל הסיפור.

אבל אם הרעיון שלכם לגבי החיים כולל שחיקה מוקדמת או מאוחרת, גסיסה ומוות, אם הוא כולל את המוות האישי, הבלתי נמנע והנוכח בכל מקום, לא משנה כמה מחשבות טובות אתם חושבים או כמה ברוקולי אתם אוכלים או כמה אתם בני אדם טובים וראויים, כי אז להתעורר כל יום בציפייה לחיות, זה משהו שהייתם עושים למרות ולא בגלל איך שהחיים נראים, למרות ולא בגלל מה שאתם יודעים עליהם.

הציפייה לחיות היא גלגלי העזר בספינת החלל של זכאותנו: לרוב, כך נחיים החיים בחלק שלנו של העולם. הציפייה לחיות הופכת עד מהרה לליקוי מאורות של יהירות יתר. במוקדם או במאוחר אנו מתחילים לדרוש לחיות כזכות בסיסית הנובעת מנוכחותנו בזירת ההתרחשות.

במקום שבו עבדתי מספר שנים יש מקבץ בניינים גדולים ואימתניים, במורד שני צדדיו של רחוב בן שישה מסלולים. רוב האנשים יודעים שאלו בתי חולים, אבל אני יודע שאלו הם מקדשים. הדת שלהם היא איכות חיים, והאלוהים שהם סוגדים לו הוא הדרישה לחיות. אם זה נשמע לכם מעט מוגזם, סיירו באחד מהם. שימו לב היכן נמצאים חדרי השירות השונים של המקדש. חדרי הישיבות ומשרדי ההנהלה נמצאים בדרך כלל בקומה העליונה, עם נוף טוב וריהוט משובח. אגפי הטכנולוגיה החדשים והאמיצים, אלו שנקראו על שם התורמים שלהם בליווי סיסמאות על ריפוי, הם בדרך כלל אלגנטיים מאוד ונראים ממומנים היטב. שירותי השיקום מקבלים את מה שמחלקות המד־טק כבר לא צריכות ובדרך כלל מסתפקים בכך. המחלקות לטיפול כרוני הן מרופטות, בנות הדודה הענייה של הרפואה, שראו ימים טובים יותר, אבל עדיין בבניין, עדיין מעל הקרקע. עכשיו נסו למצוא את הטיפול הפליאטיבי, אם יש שירות כזה בבית החולים שלכם. אני מכיר מוסדות שבהם הטיפול הפליאטיבי נמצא במרתף, לצד שירותי הניקיון. זו אינה טעות, לא צירוף מקרים. הטיפול בנוטים למות מתרחש במקום שבו לא שוררת הדרישה לחיות, למרות מיטב ומרב המאמצים. ברפואה יש בדיחת קרש על כך שאין דבר כזה למות – יש רק כישלון להמשיך לחיות. בתרבות שמתעוררת כל יום בדרישה לחיות, המוות הוא כישלון, לפחות באופן זמני, של הדרך שבה התרבות נוהגת. הטיפול בכל אדם חולה או נכה או שבור או מדוכא או נוטה למות, הוא המקום שבו התרבות מאשרת את אמונתה שחיים ארוכים ומלאים הם הזכות הבלתי ניתנת לערעור של כולם.

באופן כללי, אנחנו חשים גאווה על כך שהחלק שלנו מהעולם נהנה מאיכות החיים הטובה ביותר בעולם. אנו מצביעים על שלושה מדדים להישג זה: שיעור תמותת התינוקות הנמוך ביותר, חדשנות טכנולוגית המספקת נוחות חומרית ותוחלת חיים ממוצעת הגבוהה ביותר. אבל להכול יש מחיר, חברים. הנחמות מעמידות הפנים שלנו עולות לעולם במידה ניכרת, כפי שאנחנו לומדים בעל כורחנו בסופו של דבר. שיעור תמותת התינוקות הנמוך שלנו נקנה בחלקו במחיר לידת תינוקות עם מומים ניכרים, שקודם לכן היו מתים וכעת עליהם לחיות עם מומיהם זמן ארוך, ועל משפחותיהם ללמוד כיצד לטפל בהם. תוחלת החיים הארוכה שלנו מושגת במחיר של הארכת חיים הרבה מעבר למה שהמחלה הייתה מאפשרת, בלי להיפטר לגמרי מהמחלה.

 אפשר להוסיף שיא רביעי לשרשרת ההישגים שלנו: אני חושב שאנחנו גם גוססים הכי הרבה זמן. לא מאפשרים לנו למות בזמן. לעיתים קרובות אנחנו מתים כך בכל מקרה, אבל לא מעודדים את זה. הרעיון שלנו על מוות בזמן, מוטה מאוד בגלל יכולת הרפואה הטכנולוגית לעוות את לוח הזמנים הזה, כמו בחדר מראות מעוותות, עד ש”מוות טבעי” הפך בעיקר לעניין של דעה וסגנון אישי במקום להיות קשור למוות עצמו.

לכל דבר טבעי בעולם יש מיומנות מולדת לציית. עם ההיסטוריה של העבדות בצפון אמריקה לנגד עינינו, ועם בודהיסטים לסוף שבוע שמחפשים להרוג כל בודהה שהם פוגשים על הכביש, להיות ממושמעים ולציית – נוגד את אופייה של צפון אמריקה. כמבוגרים, איננו ממושמעים כל כך. האיכות של להיות ממושמעים לא נלמדת או נחשבת כבעלת ערך מלבד במקרה של ילדים בעודם קטנים. אטימולוגית, למילה משמעת^[3] אין קשר לעבדות. פירושה הוא הנכונות והיכולת להקשיב ולהישמע למה שיש, ולשים לב לכך. המשמעת היא היכולת ללכת בעקבות טבע הדברים. עם המיומנות הזו של משמעת, כל דבר טבעי יודע מעל הכול להיות עצמו, יהיה מה שיהיה. למות זה עניין טבעי, וכשעוזבים אותו לנפשו, כל דבר חי יודע כיצד למות. לגוף יש גאוניות טבעית כזו והוא יודע איך להישמע להצטברות הזמן, למחלות ולתסמינים, לשחיקה ולקריעה. הוא יודע איך לעצור. אבל הרפואה הטכנולוגית אינה בשום מובן עניין טבעי, והיא יודעת לשנות את הדרך שבה מחלות ותסמינים מודדות ומציינות זמן, ובכך היא חותרת תחת הגוף היודע באופן טבעי כיצד לעצור.

אפריל הוא האכזר בחודשים, כתב טי. אס. אליוט, וזו אינה עובדה בוטנית או עונתית. אפריל מסיים את תרדמת החורף. הוא מסיים את קץ הדברים על ידי דחיפה של כל זרע לעבר גבעול מלא מוהל, עלים, ניצנים וגוף אשר ביכולתו להתעורר ולהמשיך הלאה. החורף של חיי האדם הוא זמן של האטה, סטגנציה וגסיסה, או שכך זה אמור להיות. אבל האפריל של חיינו, כשאנו חולים ונוטים למות, בשנים הראשונות האיומות של המאה רדופת פחד המוות וחסרת המוכנות להכיר בו, רוצה לשים קץ למוות ועל ידי כך מאריך את המיתה. האכזריות היא בלתי נתפסת, לו היו מזהים אותה כאכזריות, אבל היא לא מזוהה כך. הרפואה הטכנולוגית ומקדשיה במרכז העיר והמשפחות המבולבלות והמעודדות אינן עושות זאת מרוע לב. הן משרתות את הדרישה לחיות. זהו האל המוזר שתובע את תשומת ליבן, נאמנותן ואת המשמעת שלהן. אני בטוח שזו הסיבה לכך שמדי שנה, יותר אנשים מתים בסוף החורף, לפני שחודש אפריל יחייב אותם להתעורר פעם נוספת.

לפני כמה שנים היה לי את המזל הטוב שהייתי זקוק לו מאוד בזמנו, להימצא על ידי מורה שהיכולת שלו להישמע לחיים הייתה מסיבית והנכונות שלו להראות לי זאת, שוב ושוב, לא נחלשה למרות הקושי שהיה לי ללמוד זאת. שמו היה גבעה גדולה. שם הבמה שלו היה האח בלו. הוא, אשתו ואני סיירנו בכמה פינות של ארצות הברית וקנדה. הוא היה מספר הסיפורים, אני הלהקה ואשתו – האור שכיוון והראה לנו מה נחוץ.

לילה אחד היינו מאחורי הקלעים, מתכוננים להופעה. האולם זמזם ברחש הציפייה של הקהל, ואנחנו היינו ערניים כראוי לאירוע. אני, בהתחשב בכך שמעולם לא ערכנו חזרות ושכל הופעה הייתה באמת יחידה מסוגה וחד פעמית, תלויה ביכולת המעורערת שלי לאלתר מהשינוי הקל ביותר שעשה בלו ברפרטואר חסר התחתית של הסיפורים שזכר – פחדתי. ברגע האחרון לפני שעלינו לבמה, הוא לקח כל אחד מאיתנו בידיו והתפלל חזק שנוכל לעשות משהו מועיל באותו לילה. באמצע התפילה, בעיניים פקוחות וחודרות, הוא אמר לי למצוא אדם אחד בשורה השלישית ולנגן עבורו כל הלילה. הוא אמר, “אם תוכל לראות מה אותו אדם עבר, מהתקופה המוקדמת ביותר שלו, דרך התבגרותו, דרך כל מה שרצה להאמין בו, וכל מה ומי שלא האמינו בו, דרך כל מה שלא יכול היה להחזיק מעמד, כל שיברון לב שהביא אותו ללילה הזה, אתה תיפול על ברכיך ביראת כבוד, ואיש לא יהיה עוד זר, לעולם.”

 עם התפילה הזו של בלו בתודעתי אני מספר את הסיפור הזה.

הגבר שישבתי לצידו אובחן עשרה חודשים קודם לכן כחולה במחלה מתקדמת שתסיים את חייו בבוא העת. הוא קיבל את הטיפול שהוצע לו, שמטרתו הייתה להאט את המחלה, והטיפול הצליח. האיש לא יכול היה לפקוח את עיניו. היה משהו בשילוב של המחלה, ניתוח ותרופות שהפך את עיניו לרגישות כל כך לאור עד שהיה קשה לו לראות. הוא היה עיוור במהלך היום. הוא התמקח על עוד זמן, והוא חי עכשיו בעוד זמן שעליו התמקח, וכעסו המתגבר היווה מכשול עבור הצוות המטפל והפיל אימה על אשתו. הוא זעם, רוב הזמן ללא מילים. זה היה ניכר באנחות שלו, בחריקת השיניים, בלילות חסרי שינה. אשתו טיפחה את היכולת לחזות, ביום ובלילה, מה הוא עשוי לרצות או למה הוא עשוי להזדקק, מתוך הטון והמושא של הזעם שלו.

 לא נפגשנו קודם לכן. הייתי זר נוסף בסלון שלו. אשתו עודדה אותו בעדינות לדבר איתי, ולא יכולתי לדעת אם הוא מסומם מתרופות, סובל מנדודי שינה, עוין, כל הדברים האלו או אף אחד מהם. היו לי רק את המילים שלי, את טון הקול שלי ואת התזמון שלי, וזה היה אתגר עצום לשוחח ולהיות נאמן לדיאגנוזה הסופנית אבל הבלתי מוגבלת בזמן שהפגישה בינינו. הצגתי את עצמי, ואז הוא התפרץ, “מה יש לך בשבילי?”

“למה אתה מתכוון?” שאלתי.

“יש לך תרופות חדשות? יש לך ניתוח חדש? אם לא הבאת איתך משהו כזה, אין לך שום דבר בשבילי. אתה חסר תועלת.”

אשתו הייתה נבוכה ומלמלה “אני מצטערת.”

הנהנתי אליה ואמרתי, “את יודעת, אין לי דבר מכל זה.”

“נו?” הוא אמר.

אין מקום לוויכוח ברגע כזה. אהדה יכולה להשאיר אותך בחדר רק קצת יותר זמן. אני לא חושב שהשאלה היא מאין מגיעה העוינות הזו. השאלה, ובצדק, היא האם יש לי משהו שהוא יכול להשתמש בו? זה מה שיש לאחוז בו. אמרתי לו, “כולם בבית הזה סובלים ואף אחד לא יודע מה לעשות. זה מה שאני יודע. אני יכול ללמד אותך משהו על איך לסבול.”

“מי המשוגע שרוצה ללמוד לסבול?” הוא צעק.

אמרתי, “אף אחד מאלו שפגשתי לא רוצה ללמוד את זה. אבל התרופות והטיפולים והאופן שבו אתה עושה זאת עד כה רק מגבירים את הסבל שלך במקום לאפשר לך לעשות זאת היטב. זו הסיבה שאני כאן, מפני שאתה מתקרב לסוף של כל מה שאפשר לעשות עבורך ומפני שאתה בסוף של מה שאתה מכיר.”

“תמשיך,” הוא אמר בנפנוף מובס של ידו, “דבר.”

וכך התחילה אחת הפגישות הקשות ביותר שחוויתי. כשהתחלנו לדבר קדימה ואחורה, אפשר היה להבין עד כמה התנשא ולוּבּן זעמו על מה שהתרחש ועד כמה איתן היה סירובו להיות שום דבר מלבד נבגד, מפני שחייו הסתיימו ובגלל האופן שבו זה קרה. הוא אמר שוב ושוב שהוא רק רוצה שהכול ייגמר, שיסממו אותו כדי שהוא לא ידע מה קורה ולא יצטרך עוד דבר. שאלתי אולי עוד שתי שאלות שהתשובות שלו עליהן הובילו למבוי סתום של עוינות. ואז הוא אמר משהו שנשאר איתי מאז, כנראה משום שזה היה כל כך רווי כעס, חשוף ומלא צער ושנאה לכל מה שהתרחש. לאחר שתיקה ארוכה שבה לא ידעתי אם הוא נרדם, הוא פקח לפתע את עיניו, התרומם על מרפקיו ואמר לאשתו ולי, לתקרה, לעולם, לכל מי שאי פעם העניק לו את הסוף הזה: “אני שונא את הלב שלי. אני שונא את הכליות שלי. אני שונא את הלבלב שלי, אני שונא את הריאות שלי. אני שונא את המוח שלי.” ואז הוא קרס חזרה לתוך הכרית תשוש ומעורער באופן הרבה יותר עמוק ממה שיצרה המחלה עצמה.

אפשר היה לחשוב שהוא עורך רשימה של כל האיברים הפגועים שלו, כל המקומות שבהם המחלה חיבלה, קלקלה, בלבלה וקטלה. הבנתי לאחר רגע, שבשונה מגוססים אחרים שמתמקדים בשנאה לאיברי גופם הפגועים, האיש הזה ערך רשימה של כל האיברים שלו שהיו חופשיים מהמחלה, ולכן במובן מסוים עדיין פעלו כסדרם. הוא שנא את היעילות והבריאות שלהם, מפני שהם חייבו אותו להמשיך לחיות. הוא שנא כל מה שהיה בסדר בגופו. בעוד הוא שונא את הרופאים שטיפלו בו “ללא הצלחה”, הוא שנא אפילו יותר את החלקים שהמשיכו לפעול בגופו שהתחיל למות עשרה חודשים קודם לכן, ואז הפסיק למות כשהמחלה הוסרה מהחלקים שבהם נמצאה. הוא חי יותר מוות, שהעניק לו אלוהי הדרישה לחיות. ככל שמותו התקרב, כך הוא היה מורדם יותר. הוא מת בדמדומי תודעה מבולבלת שאותה העולם הילידי היה כנראה מכנה גיהינום: באימה, בסיבוכים ובוויכוחים.

ועכשיו, נחזור לרגע אחורנית לאבחנה איך אנחנו מתעוררים בוקר בציפייה לחיות ונשאל, איך בכפרים או ערים במקומות אחרים אנשים יכולים לקום כל בוקר? מה המשמעות של להיות בחיים עבורם? לא סביר שהם מתעוררים בכל בוקר בציפייה למות. סביר להניח שהם רוצים לחיות, בדיוק כמונו, והם רוצים זאת גם עבור זולתם. הניסיון לא לימד אותם שהחיים הם אכזריים, מקריים, שרירותיים ולא צודקים. הניסיון לימד אותם שבחיים הכול נחשב. להתעורר כל בוקר ושילדיכם יתעוררו, אין זה משהו שכתוב בכוכבים, אין זו זכות וזה אינו דבר המובן מאליו. זה אפילו לא התוצאה המריטוקרטית^[4] של מסחר הוגן, וחיים נכונים וזהירים. להתעורר בכל בוקר זוהי מתנה. זוהי מתנה ולא גמול על כך ששיחקתם על פי הכללים. זוהי מתנה מהאלים, הנותנים לכל אדם חי את היכולת לא רק להמשיך לחיות, אלא גם לעשות זאת, כמי שקיבלו את החיים במתנה, מתוך הכרת תודה ופליאה על כל הדברים בעולם ששומרים עליהם בחיים והמשיכו לעשות בעודם ישנים. פליאה, השתאות ותחושה של היותם, לעת עתה, בצד המקבל של טוב מסתורי: זוהי תרופה נוגדת דיכאון. אנא, הביאו בחשבון שהאופן שבו אנחנו מטפלים באנשים נוטים למות, והאופן שבו אנו מתים, לא היו כפי שהם אם היינו מתעוררים כך מדי בוקר.

^[1] המחבר משתמש כאן במילה – shinbones ומתכוון לעצם הקרסול המשושה של בעלי החיים מפריסי פרסות, שהיא ככל הנראה המקור והאב טיפוס של הקובייה בעלת שש הפאות. בעבר נהגו להשתמש בהן לניבוי עתידות.

[2] קבוצה של שבטים ילידיים מאזור האגמים בקנדה

^[3] המחבר משתמש במילה obedience ועומד על הקשר שלה לשמיעה. בעברית יש לנו את המילה משמעות, משמעת, לשמוע ולהישמע, שנגזרות כולן מהשורש ש.מ.ע.

^[4] מֶריטוקרטיה היא תפיסה פילוסופית־פוליטית־חברתית שבה בעלי הכוח נבחרים או ממונים לתפקידם על בסיס יכולתם. העיקרון המריטוקרטי קובע שכל מי שיכול ורוצה – מצליח.