1 בספטמבר 2017 -אז איך בעצם חיים בכל כך מעט שטח? שאלה אותי חברה וביקשה שאכתוב על הצד הפרקטי של החיים במשאית. בוקר. שנינו קמים (קודם הוא ואז אני) מהמיטה שמעל חלל אכסון שבו בין היתר מצוי מיכל המים , שמספיק לשבוע בערך של מקלחות, כלים ומי שתיה ובישול. לא מורידים מים בשירותים. אלו שירותי קומפוסט.דלת המשאית נפתחת טרום זריחה. שעה אהובה. המערכת הסולארית נכנסת לפעולה. בימי שמש אלו היא תגיע תוך זמן קצר לטעינה מלאה. אני מסדרת מיטה, כמו בילדותי בקיבוץ. פורשת מעל המצעים את כיסוי הסרוג מריבועי סבתא שהכנתי לפני כמה שנים.אני מתחילה את הבוקר בכתיבת שלושה דפים לתרגול שריר הכתיבה.…
הצעד העיצובי הנועז ביותר שעשיתי עד כה היה לרפד את כריות המושבים. צבעים אדומים וססגוניים עלו בדעתי. זהב ושני. כמהתי לבחור משהו שיבטא את האני החדשה והנועזת שאני רוצה להיות. ויתאים למשאית האדומה. לקחתי איתי חברה, היא ידועה בטעמה הטוב. במשך השנים למדתי ממנה הרבה בכל הקשור לאיך עושים בית - וילונות, כריות, שטיחים ותמונות. ביום רביעי שעבר פקדנו את הרפד - סככה פתוחה בבסמת טבעון - שבה אפשר לרכוש כיסויים חדשים לרכב, ולרפד כל דבר העולה על דעתך.מיששנו והתלבטנו שעה ארוכה. אדומים או ירוקים? כחולים או צהובים? ובאיזה שילובים? ניסיתי להיות נועזת, אבל הלב לא רצה אדום וזהב. לא דרקונים ולא…
25 באוגוסט 2017 -עד שהתרגלתי למזרח ירושלים ולכניסה המורכבת למגרש החנייה של בית הספר (שתי ככרות צפופות, תמרון בתוך תחנת הדלק ושער נפתח תוך כדי עליה). הרגשתי כמעט מפונקת לחנות מול בית הספר שנמצא במרכז העיר עפולה.משרד ההמתנה היה רחב ידיים וממוזג. והיו בו שירותים, שאמנם אין בהם נייר (היתה הודעה תלויה על הקיר) אבל לפחות לא היו הכוך הלח שליד המטבחון, ששימש גם לרחצה של המורים בבית הספר המזרח ירושלמי. חשתי הקלה שאני נמצאת בטריטוריה מוכרת יותר.המשאית היתה הפתעה נוספת. החל מהעובדה שלקבינה הכפולה יש שתי דלתות מה שגרם לכישור שרכשתי לטפס תוך כדי סיבוב, מעבר מעל בלם היד וזינוק…
20 באוגוסט 2017 - כשפנטזתי על המסע, ניסיתי להעריך כמה זמן יתאים לי להישאר במקום אחד. אחרי עשרה ימים במרחביה, לקחנו הפסקה ועברנו לקיבוץ. נכון, המשאית נשארה מתחת העץ וזה קצת עצוב. הכי מתאים היה להתניע ולעבור ביחד עם הבית. נכון שאין לנו רישיון נהיגה, אבל רישיון ורשות לעבור למקום חדש - תלוי רק בנו.וגם בעובדה שאחותי הקטנה בחו"ל והארנבות שלה צריכות תשומי.לוקח רגע להתרגל שוב לבית. למרחבים העצומים שלו. לעובדה ששני אנשים ויותר יכולים לחלוף זה על פני זה בלי לשים לב. לעובדה שיש רק בקומה למטה שני חדרי שירותים, אה והם לא שירותי קומפסט.הבוקר שטפתי כלים במשאית וניסיתי להעריך…
24 שעות לא הייתי בבית. כלומר במשאית. התגעגעתי.כך שהבוקר, קמתי בבית הסמוך, הלכתי לרוץ וקיבלתי (לא לבד כמובן) החלטה שהגיע הרגע - עוברים לגור לגמרי במשאית. לישון, להתרחץ, להכין אוכל. לראות סרטים. נכון, עומד לידינו בית ריק ומפנק, עם מזגן בכל חדר וטלוויזיה עם יס, אבל הגיע הרגע לביות מלא.בית הוא לא רק חלל הוא גם הפעילות שמתרחשת בחלל. חדר השינה מתמלא באנרגיה כשישנים בו, המטבח מתמלא ניחוחות ושמחה כשמבשלים בו, השירותים והמקלחת מתרגשים כשהם משרתים את הניקיון וההפרשה.הבית הוא תהליך.הבוקר התחיל בעבודה ונמשך להקפת עמק יזרעאל - בואך איקאה יתברך שמה בקרית אתא. היכל שבו הוחזר שולחן מתקפל לא מתאים…
16 באוגוסט 2017 -אוקיי. שבוע עבר. כל יום יותר פונקציות עוברות למשאית. מתגבשת שגרה. קצת מוזר שאי אפשר להתניע ולנסוע, ואני מבינה שהסיבה שאני רוצה לנסוע היא לא כי לא כיף לי, אלא בגלל שאני רוצה הביתה.נעים לי כאן, באמת, ואני יכולה לדמיין יום שלם במשאית - מה שיקרה בקרוב, כשאחותי ומשפחתה יחזרו לביתם. ואני יכולה להתגבר על יצר הנדודים שלי עד שיגיע הרישיון. ולהסתפק בנסיעות לכאן ולשם. זה רק - שאני מזהה שאני מתגעגעת הביתה.למה בדיוק? לא ברור. זו מין תחושה עמומה כזו של חוסר נחת. מתעוררת בעיקר אחרי הצהריים משום מה. אני נזכרת שגם בבית היה לי את אותה…
יום ראשון שהוא גם יום ראשון לעבודה בחיי החדשים. לקחתי את הלפ-טופ, המשקפיים והלכתי מהבית שבו אני מתארחת אל המשאית. התיישבתי על הספסל והנחתי את הלפ-טופ על שולחן האוכל. אופס. אין לי אינטרנט. גיחה נוספת לבית האבן והראוטר האלחוטי נשלף מהקופסט וחובר. זהו! אפשר לעבוד בענן ושהכל יישמר. שקט אפף אותי, ורוח התגנבה מהחלונות הפתוחים וציננה אותי. אחרי זמן מה שמעתי את יללותיה של סושי, הכלבה של אחותי. נקשרנו אני והיא. היא התחננה שאשחרר אותה. וידאתי שעשרת החתולים סיימו לאכול והוצאתי אותה. היא קשקשה בזנבה ונשכבה ליד המדרגות למשאית.עבדתי זמן מה, מתרגלת לפוזיציה החדשה (כרית נוספת מאחורי הגב, היכן לשים את…
10 באוגוסט 2017 - המשאית חונה במרחביה. מושב בעמק יזרעאל. היא חונה מול מרחבי שדה חרוש. ואני מרגישה את ההתרחבות והמרחב שנמצא מחוץ לקירות. הבוקר התעוררתי ובעודי מצחצחת שיניים חזיתי בשלושה כדורים פורחים שהמריאו מהשדה. אחר כך נסעתי לאלון הגליל לפגישת עבודה על ספר שקורם עור וגידים. האוטו זכר את הדרך בעל-פה, כאן הפנייה לבית החולים העמק שבו ביליתי שעות ארוכות עם אמא רק לפני שלוש וחצי שנים, חלפתי על פני מזרע שבה הועלו הצגות י"ב של שני ילדי, חלפתי על פני נהלל שבה נהגנו להשתתף בקבלות שבת, ולהתפנק בספריה האזורית. אחר כך נסעתי דרך זרזיר - שלא השתנתה בכלל, אל…
