נוע תנוע

בדמיוני ראיתי אותנו נוהגים עגלה רתומה לסוסים, סטייל המערב הפרוע. נוסעים בארץ בראשית לחפש אחרי בית קטן בערבה. שמונת ילדינו משחקים מאחורה, והאינדיאנים ידידותיים להפליא. המרתי את הדמיון למוטורהום, כזה כמו ששכרנו פעם בגרמניה. לטיול עם הילדים. כזה שגם אני אם יהיה צורך, אוכל לנהוג בו. שיש בו הכל. ושאפשר לשחק שבצנא בזמן שמתקדמים ממקום למקום. עד מהרה הסתבר כי משום סיבה בירוקרטית כלשהי, לא בונים כאלו בארץ ועל הייבוא מוטל מס גבוה מאד. כזה שמכפיל את המחיר. קראוון נגרר היה נראה פשוט יותר. בעיקר בגלל רישיון נהיגה. בחורף כשהתחלנו לבדוק את הנושא ולנסוע מבונה קראוונים למשנהו, התלהבתי . קראוונים נבנים…

לימודי נהיגה על משאית לא היו אף פעם במסגרת התוכניות שלי להתפתחות אישית. כל מי שמכיר אותי יודע שהתחום המוטורי הוא לא מחוזקותי. למען האמת, גם את רישיון הנהיגה הרגיל שלי השגתי רק בגיל שלושים ובטסט שלישי. למדתי נהיגה בשנות העשרים שלי, על חשבון הקיבוץ, למדתי בעפולה, באר שבע ואחר כך בטבריה. בכל עיר קצת.  ואיכשהו לא הבשלתי לזה עד שהייתי ממש חייבת. כשהתחלתי את שיעורי הנהיגה על המשאית, מתוך תחושה פמינסטית עזה שאין מצב שלא אדע לנהוג את הבית שלי, הייתי בלחץ עצום. עד כדי כך שבשיעורים הראשונים רעדו לי הרגליים לאורך כל הנהיגה. מתי שהוא אספר קצת על תהליך…