מצוות הזיכרון מספר ימים אחרי שחקי נפטר, נפלה לידי כתבה של "חוזר-בתשובה". בין השאר מציין הכותב: "חובה על המת להישכח מלב." לכאורה אמת לאמיתה. כך היה לפני 68 שנים כשאבי יחזקאל בן שלום חסידוב נפטר בגיל 63. כמשפחה דתית מסורתית ישבנו "שבעה" על מחצלות שנפרשו על הרצפה, אמא עם שלוש בנות ושבעה בנים. מתוכם חמישה "כשרים-למניין," אני בן שתים-עשרה ואלי הקטן בן תשע. אבא נפטר בט"ו אלול, שבועיים אחר תחילת שנת הלימודים ושבועיים לפני חופשת ראש-השנה. ה"שבעה" התנהלה לפי מיטב המסורת: לא מתקלחים, לא מחליפים בגדים, החולצות עם סימני ה"קריעה" מיום הלוויה, תפילה במניין שלוש פעמים ביום, קדיש יתום, בהתחלה קוראים…
נועה ברקת - 2009 הולך תמים הוא סיפור ילדותו, נעוריו והתבגרותו של צעיר ישראלי בסוף המאה העשרים. מעשי משובה של ילדים, אהבת נעורים וגבורת לוחמים הופכים את סיפורו הפרטי של שרון אלמקיאס ז"ל לספר המעורר הזדהות והתרגשות גם בקרב מי שלא הכירו את שרון בחייו. פרק ראשון: עטוף באהבה ביום שבו שרון נולד הסתיים הקיץ והתחיל הסתיו. היה זה במוצאי יום כיפור, כשהחיים מתחילים לחזור אחרי יום שלם של צום ושקט, תפילות וחשבונות נפש, לפני שחג סוכות מגיע ומביא איתו קרירות חדשה ועננים. הלידה היתה מהירה וקלה. כמה שעות של צירים בבית מצהרי יום כיפור ואחר כך, כשנשבר הצום, נסיעה קצרה…
ספר זיכרון לשמואל ניר2004סמו היה בעל מחשבה עצמאית, משוחררת, בלתי תלויה ומרחיקת לכת. היה רגיש מאד לכבוד האדם, לזולת, קשוב למתרחש, מגיב לנעשה. איש בעל רצון ונחישות לפעול על פי מצפונו. ידע להעריך את היפה אך כאב עוולות חברתיים, כלכליים ופוליטיים. צנוע, מסתפק במועט. היה לו דחף לנסות ולהניע אחרים לחשיבה עצמאית ואחרת, ליציאה ממסגרות ההסתכלות המקובעות ומן השאננות.בחייו הבוגרים הרבה לעסוק בשאלת משמעאות החיים. עשייה משמעותית היתה מורת דרך בבחירת תחנות חייו. היה לו רצון להשאיר אחריו מורשת כתובה וצורך להטביע חותם. עם גילוי מחלת הסרטן והידיעה כי הזמן הולך וקצר, גברו הרצון והצורף להגשים משאלה זו.
מסע הדרג'ה שלי עם אביה התחיל לפני כ-21 שנה. אחד מ"מבחני הקבלה" שלי לתפקיד רעייתו היה טיול בנחל דרג'ה. הייתי אז ילדונת בת 23, פוחדת ממצוקים גבוהים, מירידות תלולות ובכלל לא ממש עם הרגליים על הקרקע. מצאתי את עצמי בנחל הקסום והאינסופי הזה, במפגש לא קל עם הסלעים. אבל… עשיתי זאת!!! עשינו זאת ביחד, עם הרבה אהבה וצחוק, רגעי יאוש מצידי ורגעי עידוד מצד אביה.
